בלוג לעצמי

חזרנו חזרנו חזרנו.
לפני כמה חודשים. בערך חודש אחרי הפוסט האחרון.
הפעם עם כוונות רציניות ודיבורים רציניים על העתיד המשותף שיגיע בקרוב מאד.
תיכף נגמר התואר.
תיכף עוד מילואים.
תיכף מתחילים החיים האמיתיים.

אני מזניח את הבלוג אבל יש לי מיליון דברים לפרוק. אולי אתחיל לכתוב כאן שוב.

לעזאזל.
כמה שאני מתגעגע אליה. זה נשמע כמו קלישאה דפוקה, אבל אני אשכרה חושב עליה יומם ולילה. כמו באיזה שיר שחוק. כמו בסרט רומנטי סוג ז'.
מה עושים? הבטחתי לעצמי לא ליצור איתה קשר. היא לא מאמינה שזה יכול להצליח, ואני לא רוצה ידידות, ולא רוצה לפתח אשליות שווא. אני לא רוצה ליצור קשר כדי לא להפגע יותר, אבל מת להתקשר אליה, לשלוח הודעה, אימייל, משהו. לדעת מה שלומה. מה חדש בחייה. אם היא יוצאת עם מישהו, אם יש לה כבר אהבה חדשה.
לעזאזל.
קשה לי. קשה לי ורע, ולמרות שעבר כבר לא מעט זמן זה לא מניח לי. וזה מטריף אותי לדעת אם גם היא מרגישה ככה. מפחד עמוק בפנים לגלות שהיא כבר המשיכה הלאה בלי למצמץ, ולא יושבת ובוכה בלילות.  רוצה בטובתה, רוצה שתעבור ותמשיך הלאה ותמצא את מה שהיא מחפשת. אבל רוצה שהמישהו הזה יהיה אני. אני בעצם רוצה שהיא תבין ותתחרט ותבקש לחזור. לא כי אני כזה מושלם, אלא כי הקשר היה טוב. כי אני הרגשתי שהיה בינינו חיבור שלא קורה הרבה בחיים.
התחלתי לקרוא לא מעט לאחרונה את מדור היחסים באתר YNET, והמוח מבין שמתגברים על דברים כאלה. זה לוקח זמן, אבל אפילו מתאהבים שוב. וזה נהדר. אבל בינתיים אני בקושי מעביר יום בלי לחשוב עליה, שלא לדבר על להתחיל משהו חדש עם מישהי אחרת.

חייב לנשום עמוק עכשיו. רק לנשום ולהרגע.

מזמן לא כתבתי כאן.
החודשים חולפים וכבר חורף בירושלים. הקיץ נגמר, ואיתו תקופת המבחנים והמילואים הארוכים שעברו עלי.
אני והחברה כבר לא ביחד. ביוזמתה. היא לא מאמינה בקשר. לא מאמינה שזה יכול להצליח, וכך אני מוצא את עצמי שוב לבד. אחרי הרבה שיחות וניסיונות פשרה ושכנוע. קשה מאד, אבל כבר עברה תקופה ואני מרגיש קצת יותר טוב.
עדיין חושב עליה הרבה. מדי יום למען האמת. תוהה אם כבר יש לה מישהו חדש. אם היא סתם יוצאת, או שזה מישהו רציני. איך בעבודה שלה, איך בחיים.
מעניין אם היא עוד חושבת עלי לפעמים. אולי אפילו מצטערת שזה נגמר. אני מבחינתי מרגיש שניסיתי הכל. הצעתי לה את כולי בלי עטיפה. אמרתי לה בדיוק מה אני חושב על כל נושא.
אחרי שנפרדנו עוד נפגשנו. זה לא היה מאד חכם, אבל זה הרגיש נכון לאותו רגע. גם שמרנו על קשר טלפוני לתקופה מסויימת. אני החלטתי שככה אני לא יכול להמשיך את החיים שלי, ובשיחה האחרונה ביקשתי להפסיק את הקשר הזה. אמרתי לה שאני לא מסוגל להיות איתה בשום סוג של קשר שהוא לא מערכת יחסים מלאה ורצויה על ידי שנינו. אני לא מתכוון לחיות באשליה שאולי נחזור, ועם כל הצער שבדבר, אין לי רצון להיות בשבילה אוזן קשבת או לתת לה לבכות לי על הכתף כל פעם שקצת קשה לה. זה אני מוכן לעשות את זה יותר מהכל, אבל שזה יהיה הדדי. אני לא רוצה להיות הפסיכולוג מרחוק שלה. לא רוצה להית הידיד שלה. רוצה אותה- את כולה. ורוצה שהיא תרצה אותי. יותר מכל אני חושש בעצם -  עמוק בפנים - שאולי זאת אחת הסיבות לכך שנפרדנו. אולי היא בעצם לא כל כך רוצה אותי?
לעזאזל. האהבה ממנה הייתה כל כך חזקה עד הרגע האחרון שאני מסרב להאמין לזה. בוחר להקשיב לגרסה ה"רשמית" של דבריה. להשקפה הדתית שמרחיקה בינינו.
שטויות במיץ עגבניות. זה פשוט מטריף אותי. אין שום סיבה שנפרד בגלל זה. אנחנו הרבה יותר קרובים מהבחינה הזאת ממה שהיא חושבת, וכמה שאני לא ניסיתי להסביר לה את זה זה לא הצליח.
מה זה משנה עכשיו כבר? זה מאחורינו, עבר זמן, וכמו שאני מכיר אותה, היא כבר הספיקה לצאת עם לפחות שניים שלושה גברים. אני עוד שקוע בתוכה ולא יוזם כלום, אבל לה יש מנגנוני הגנה חזקים מאד ובשבילה אני בסך הכל עוד אחד ברשימה הענקית שלה. עוד מכתב בשקית הזכרונות מהאקסים.

אבל החיים ממשיכים. הם חייבים להמשך כמובן. שנה אחרונה לתואר התחילה, בשעה טובה ומוצלחת. עדיין סוגר חובות משנה שעברה ולאט לאט מנסה להכנס לאיזשהו מסלול, איזשהי שגרה יומיומית שתשאיר אותי שפוי ומתפקד. לא לתת לזמן לנזול לי מבין האצבעות. אני חושב שאני אחזור לכתוב כאן יותר. זה משפר את ההרגשה שלי, למרות שאין יותר מדי פידבק.

==
אגב פידבק, הייתי שמח לדעת אם יש מישהו שטורח עדיין לקרוא את הבלוג הזה בקביעות (יש חיה כזאת?) וטורח לחזור לכאן. אם כן הייתי שמח לראות איזה סימן חיים חד פעמי בדמות הערה. אני יודע שכולם היום עסוקים בפייסבוק המטופש הזה (אני טרם נפלתי קורבן למפלצת בזבוז הזמן הזאת) ובכל היה נחמד רק לדעת אם יש קונים לסחורה שלי.

==
ולאותם אי אלו קוראים עלומים שמוצאים את דרכם לכאן - אני חייב לשחרר המלצה חמה. בכבלים עלתה סדרה חדשה שנקראת "להוציא את הכלב". ראיתי רק את הפרק הראשון, אבל נהניתי מכל שנייה. כמו לראות סרט- צילום מעולה, משחק מצויין ופשוט סדרה שמצליחה לגעת. לעומתה, הסדרה "משמורת" בערוץ 2 נראית כמו הפקה חובבנית ולא מלוטשת שמישהו מיהר לסיים. חבל, נראה היה כאילו יש שם פוטנציאל. עד כאן ביקורת טלויזיה בגרוש להיום.
למי שלא מחובר לטלויזיה (כמוני) - אפשר להשיג את כל הפרקים באתר המצויין tvnetil.co.il, שם אנשים טובים מקליטים תוכניות ישראליות מהטלויזיה ומעלים לרשת לטובת הציבור (והכיס שלהם).

רוצה לתרום?

כאילו לא מספיק שהקופאיות מנסות לדחוף לנו מבצעים שונים ומיותרים, לאחרונה החלו הקופאיות להתרים את הלקוחות. "אתה רוצה אולי לתרום למשפחות החטופים / נכים / חולי____ (השלם את המיותר). לא אני לא רוצה. לא באתי לסופר בשביל לתרום. באתי בשביל לקנות. לעצמי. מי שרוצה לתרום יודע לאן לפנות.

איזה חוצפה. ממש להדחף לתוך הארנק ברגע שהוא נפתח כדי לשלם על הקניה. מזכיר לי קבצנים שמטיילים בשוק ומנפנפים לך בפרצוף עם כוס מרשרשת כדי שתתן להם כמה גרושים להעביר את השבת.

 

יום שישי בשוק מחנה יהודה.

ואם כבר בשוק עסקינן, עושה רושם שמיום ליום שוק מחנה יהודה בירושלים עובר מעין אבולוציה מוזרה ובלתי טבעית. בכל ביקור שלי בשוק, יש פחות דוכנים ויותר מסעדות ובתי קפה מעוצבים.

זאת ממש תופעה מסתבר, ולא מעט אנשים באים לשבת על כוס אספרסו פלצנית ולהשקיף על העוברים ושבים מתוך המזגנים בעודם בולסים להנאתם.

 

געגועים לגשם

אני מתגעגע לגשם. לקור, לעננים. לימים אפורים ועצובים. לריח של אדמה רטובה, לעלים ירוקים וטריים שהרגע צצו, וחלזונות שנמרחים לאיטם על קירות בניינים. מתגעגע להתכרבלות כשבחוץ סופה, לריצה באמצע מבול, למרק שקית שמוכן תוך 2 דקות.

רוצה לברוח קצת. רוצה קצת ניתוק. רצון ששב ועולה כל הזמן ואף פעם אין זמן או כסף או בן זוג מתאים.

 

תפילות החלמה

לחבר קרוב רחוק. ולמרות זאת לא בקשר מאד קרוב. דפוק שכמותי. אבל אני מאמין ומקווה. יהיה טוב. זה לא מקרה קשה. הוא יעבור את זה. הבירה של אחרי עלי.

 

תמיהה

הרגשה מוזרה. אני מרגיש שאני נותן הכל. עושה כל מה שאני יכול. אוהב ודואג ועוזר. ולפעמים מקבל הרגשה שהכל סובב סביבה. העבודה, הבעיות, התחושות, הרצונות. אני מרגיש אוויר לפעמים. אפס התעניינות בי. אני לא רוצה לקבל ממנה דברים בחזרה. לא צריך את זה וזה לא חסר לי. אבל רבאק, אני מרגיש כמו זר אליה לפעמים. לא שואלת מיוזמתה כלום. כמעט ולא יודעת מה קורה בחיים שלי. כאילו כלום לא מעניין אותה חוץ מעצמה. וזה ממש מוזר. אז אוקיי, אני מבין שיש לה כרגע המון על הראש, לחץ של עבודה חדשה, דירה למצוא והרבה מאד דילמות לגבינו. אבל אי אפשר אפילו לשאול מה קורה איתי? איך הלך במועד ב' שהיה לפני חודשיים (41 ותודה ששאלת), מה אני רוצה לעשות? לפעמים היא זורקת שאם היה לה כסף היא הייתה קונה כרטיס בכיוון אחד ובורחת מהכל. ואני רוצה לצרוח – גם ממני? אחרי כל הצהרות האהבה שלך? איך???

3 בלילה. אני צועד לאט לכיוון הדירה שלי. שקט מוחלט מסביב. השקט כל כך חזק שזה מדהים. מכיון שאני גר באיזור גבוה יחסית, תמיד שומעים את המכוניות מהכביש הראשי הסמוך שעובר בואדי. כל אמבולנס נשמע כמו שלושה, ורעש רקע תמידי מצוי בחדר שלי. אבל עכשיו שומעים רק את השקט.
הכל מסביב פורח ובאוויר יש ריחות משכרים. אני עייף וטרוד. גורר רגליים כבדות באמצע הכביש ומביט סביב. שלווה אבל בפנים בלבול.
חוזר ממנה. שוב שמעתי ממנה את מה שהיא מרגישה וחושבת. הביטחון העצמי שלה השתפר וזה טוב, אבל עכשיו היא רוצה לבחור מתוך עמדה של כוח ולא של צורך ואי ידיעה. היא רוצה לקבוע לעצמה את העתיד, את החיים- כמו שהיא רוצה. כמו שזה נראה, לי אין כל כך חלק בחיים האלה שלה. זה כל הזמן מטריד אותה. כל הזמן מתחת לפני השטח.
אנחנו שונים. אוהבים, מסתדרים, אבל שונים. כל אחד בא מרקע אחר, מדרך חיים שונה. אפשר לגשר? אולי. לא בטוח. אין לי מושג מה הולך לקרות, אבל הרגשת הכבדות מהשיחות האחרונות בהן עלה הנושא שבה ומציפה אותי. נפרדנו בחיבוק ונשיקה, אבל באווירה כבדה. אני כל כך אוהב אותה, וכל כך לא רוצה שזה ייגמר. לא רוצה להפרד. לא ככה. אבל היא מרגישה שהיא תקועה. לא מתקדמת לשום מקום. וזה מתסכל ומעציב אותה. אני כנראה לא יכול לתת לה את כל מה שהיא רוצה בשלב הזה וזה קשה. אני עדיין סטודנט, והיא כבר יוצאת לחיים האמיתיים.
המילים שלה כמו סכין שננעצת אצלי בלב. היא ממשיכה, ואני מרגיש את הסכין מסתובבת וחופרת. אני כבר חצי מקשיב עכשיו. הבטן שלי כואבת וקשה לי לשמור על ריכוז. אני מדמיין את עצמי חוזר מהאוניברסיטה כל ערב לחדר שלי, כמו כלב עזוב ובודד. רגע אחד אני רואה אותנו מטיילים בחו"ל, ולאחריו מבין שאנחנו לא בטוח נהיה ביחד עוד שבוע. זה מטריף אותי.
למחרת בבוקר היא מתקשרת ראשונה. שואלת מה העניינים, ומה שלומי אחרי השיחה. אני קצת קריר ועונה שלמרות שזה תמיד קשה לשמוע, לא שמעתי שום דבר חדש ואני בסדר. מנתקים. היא מתקשרת שוב לפני שהיא יוצאת לעבודה לספר לי משהו. על פני השטח העניינים כרגיל. עד הפעם הבאה.
בחיים האמיתיים יש שביתה של הסטודנטים כבר קרוב לחודש, הממשלה עומדת להתפרק ומילאן הביסה את מנצ'סטר יונייטד 0:3. אבל אותי כלום לא מעניין. אדיש לגמרי. קצת מיואש. אתמול קיבלתי עוד ציון נכשל לאוסף. מאכזב, למרות שידעתי שזה המחיר שמשלם מי שלא נכנס כל הסמסטר לקורס של 6 נקודות. לא רואה את הסוף של התואר הזה. אם אני לא רואה את הסוף של התואר, איך אני יכול לתכנן את החיים שלי עם מישהי? אבל אני רואה את עצמי איתה לעוד הרבה שנים. אני לא משתף אותה בקשיים שלי בלימודים, ובתסכול שלי. היא יודעת שקשה לי מאד, אבל אני חושב שהיא לא ממש יודעת איך להתמודד עם זה ואיך לנסות לעזור. זה לא ממש משנה. אני לא מחפש עזרה. גם לא רחמים. רק כוחות.
כוחות שאני נותן לכולם, אבל לא מצליח לאגור בעצמי.

הוא איננו.
מאוגוסט 88' אנחנו מכירים. עברנו דרך ארוכה מאד ביחד. לילות גשומים וחשוכים, ימי קיץ ארוכים. חרשנו את הארץ ביחד. חלק גדול ממנה לפחות, אם להיות פחות פיוטי. הוא ליווה אותי במערכות היחסים שלי, וגם ביחסים ללא המערכות. תמיד מוכן, תמיד ישנו. לעולם לא מאכזב, לעולם לא מתלונן. החברה הקודמת שלי קראה לו פרדי, ואמרה שיש לו אופי.
מאוגוסט 1988 ועד מרץ 2007 זה כמעט עשרים שנה. עשרים שנה של ביחד. זו ממש תקופת חיים. כמעט דור. זה הרבה זמן לעזאזל.
ממש קשה לי. יותר קשה להאמין שזה קרה, מאשר להסתדר עכשיו מחדש. כל החיים שלי בשנים האחרונות נבנו סביבו פחות או יותר, ועכשיו נדרשים שינויים רציניים. לקום יותר מוקדם בבוקר, לחזור יותר מוקדם בערב. לצאת הרבה פחות. נגמרה הספונטניות. נגמרו החיים הטובים.
גנבו לי את האוטו, ואני מאחל לגנב שיעשה איתו תאונה קשה וקטלנית.

ובין רכב אבוד, לבין עוד מועד ב' שבא עלינו לרעה רגע אחרי חג הפסח שנוצל ברובו ללימוד, קפצתי לתל אביב לראות הופעה חיה של אחד מגדולי הגיטריסטים בעולם, מרטי פרידמן. הוירטואוז קפץ לישראל במסגרת סיבוב ההופעות שלו להופעה חד פעמית במועדון התיאטרון ביפו, ונתן הופעה גדולה. המקום היה מלא עד אפס מקום והאוירה היתה נהדרת. הרגשתי קצת כמו בן 14 אמנם, ומסביב הילדים אכן התלבשו בהתאם לקוד הלבוש האופייני לז'אנר: ג'ינס, נעלי ספורט וחולצה שחורה עם הדפס של Iron Maiden / Metallica / Megadeth... מחק את המיותר. שיער ארוך ועגילים למיניהם וכמובן קעקועים התקבלו גם הם בברכה בקהל. יצאתי עם צלצולים באוזניים, ורטוב מזיעה שלי ושל אחרים, אבל מלא אדרנלין. אני עדיין לא זקן בשביל הדברים האלה לשמחתי. /m\

האהובה שלי דיברה איתי היום. שיחה לא קלה. יש נושאים מהותיים שעומדים בינינו ומאיימים להחריב את הזוגיות. את האהבה המופלאה שניצתה לה בלי שנבקש. נושאים שלא ברור כיצד נפתור, ואיך נתפשר עליהם. שיחות רציניות על העתיד של שנינו ביחד. כזוג. לא מדברים על זה מפורשות אבל אולי אפילו כזוג נשוי. והיא מאד החלטית, ולא רוצה לבזבז את הזמן. היא אוהבת והכל, אבל יש לה דרישות מסויימות ואני לא בטוח שאני מוכן להם. זה דורש ממני הרבה מחשבה לגבי דרך החיים שלי בעתיד, ודברים שנראו לי בעבר ברורים למדי, היום כבר אינם כאלו. אני לא יודע אם דרך החיים שהיא רוצה לעצמה מתאימה לי, ואיך בדיוק זה יסתדר.
אבל אני אוהב אותה כל כך לעזאזל. היא מאירה לי את היום, וממלאת אותי התרגשות. אני מרגיש כל כך שלם איתה, כל כך שליו. בא לי רק לחבק אותה ולגונן עליה, לעזור ולעטוף אותה בחום ואהבה בלי סוף. אני חושש מהבאות. למרות שזה עמד באוויר מהרגע הראשון לעצם היותנו ביחד, זה עדיין קשה לשמוע. אני מפחד. ועמוק בפנים עצוב לי.

וזה ממשיך. הרבה התפתחויות היו מאז אותה שיחה, וקשר שהולך ונבנה. רגשות שמזמן לא הרגשתי. התקרבנו מאד, נפשית ופיזית. אני חושב עליה הרבה, גם כשאני לידה ובעיקר כשלא.
לא יודע לאן זה יתפתח, ועמוק בפנים אני קצת חושש. חושש אבל מתמסר. מנסה לפחות, לתת כמה שיותר ממה שאני יכול להציע לבחורה המדהימה והמיוחדת הזאת, למערכת היחסים השבירה הזאת. מנסה ללכת בין הטיפות ולהתחשב בהרבה רגישויות ומצבים עדינים. לעדן את ההתנהגות וההתבטאויות שלי לידה. להחליק את החספוס שלא מוכר לה. היא באה מעולם אחר. לחלוטין לא חסרת ניסיון, אבל מחיים אחרים לגמרי.
וברקע עוד תקופה מלחיצה של מבחנים, ומחויבויות אקדמיות שונות ומשונות עם כל מה שמשתמע מזה. לחצי התקופה משפיעים על שנינו וזה לא פשוט בכלל. רוצה לבלות איתה כל דקה פנויה, לברוח רחוק מהעיר הזאת וזכרונותיה. לאוורר את הנפש ולא לדאוג לדבר. כמיהה לחופש ושמחה, רחוק מהשגרה.
לזמן לבד, איתה ביחד. להתמסר אליה.

לפעמים. לעיתים רחוקות מדי, יש רגעים שגורמים קצת אושר. התרגשות. קצת פרפרים בבטן. לוקחים אותך אחורה. מעלים זכרונות. של אהבות ישנות. של התרגשות ילדים.
השלג בירושלים בשבוע שעבר עשה לי את זה. השלג והיא.
טיול לילי, רומנטי וקפוא. בירושלים של שלג. עיר לבנה, שקטה וקסומה. הכל מסביב נקי. לבן. חגיגי. אנשים מטיילים עם חיוך ענק מרוח על הפנים. כמו ילדים בלונה פארק ענקי ומושלם.

והיא.

היא כל כך יפה. כל כך עדינה. עיניים מדברות. כאלה שאפשר לשקוע בהם. התנהלות אצילית ושקטה. מחבק אותה כל כך בטבעיות. גופה המשורטט ביד אמן כמה למגע, נענה מיד. מעביר יד בשערה. נושם אותה. יש משהו מיוחד במבט לתוך עיניים של אחר, ממרחק אפס. מרגיש את הבל נשימתה החם על פני. מחייך. היא מחזירה לי חיוך. החיוך שלה אמיתי, ומדהים. חושפת שיניים צחורות ועיניה בורקות.
עוצרים להשתטות בשלג. מדברים, צוחקים. הכל קולח ונעים כל כך. נינוח. בלי מחויבות. בלי לחצים. כל פשוט.
אמנם פשוט? בכלל לא. זה מסובך כל כך. ויש הבדלים ופערים לגשר עליהם. והייתה שיחה. מצידה. הופתעתי. התאכזבתי. נדהמתי. בעיקר הופתעתי. למרות שידעתי שזה מצב לא מוגדר שלא יכול להמשך זמן רב. רגע לפני היא חיבקה אותי כרגיל, ולאחריו שיחה. היא לא יודעת. היא לא בטוחה שזה מה שהיא רוצה. שזה נכון להמשיך ככה. שהיא לא בשלב בחיים של משחקים, אלא בחיפוש של קשר רציני יותר.
מה היא רוצה? מה אני רוצה? מאז השיחה לא מפסיק לחשוב על זה. עליה. למה לא לנסות? לפחות לברר את העניין, לראות אם יש חיבור אמיתי. התאמה. היא לא יוצאת לי מהראש, ואני יודע שהיא גם חושבת על זה בלי הפסקה.
מיליון שאלות. מה יקרה בפעם הבאה שנפגש? איך אפשר לשמור על קור רוח? איך לעזאזל אני אחזיק את עצמי מלגשת אליה, לחבק אותה חזק ולנשק אותה בעדינות? למה זה חייב להיות מסובך כל כך?

היא שאלה אותי פעם, לפני הכל, מתי כבר נמצא אהבה. עניתי לה שלדעתי לא צריך לחפש בכח. זה פשוט מוצא אותך. בלי שתשים לב בכלל.

איזה קטע.
שמתי לב שתמיד אני חוזר לכאן כשקשה. כבר קצת יותר משנה מאז שהתחלתי לכתוב לעצמי, ובטח זה זמן טוב לסיכומים והבטחות לשנה החדשה. אבל בעצם אולי לא?
פתאום יש לי הרגשה של דז'ה וו, וממש שלא בזין שלי לחזור על המנטרות המעצבנות האלה. אני לא בדיכאון אבל פשוט אין לי כוחות. יש לי מועדי ג' במקום כוחות והתחלות חדשות. אז במקום זה, הבה ואפצח לי במנטרות חיוביות לשיפור הביטחון העצמי ומצב הרוח.
הוראות הפעלה: לעמוד, לפרוש ידיים לצדדים, לחייך בכח חיוך גדול ולומר בקול רם-
איזה כיף! אני אוהב את הלימודים! אני אוהב את האוניברסיטה! אני אוהב את האנשים הנחמדים בקמפוס! אני אוהב את החיים! אני אוהב את התרגילים שלי! אני אוהב את המבחנים! אני אוהב את הקמפוס! אני אוהב את המדינה! אני אוהב את העולם! אני אוהב את כ-ו-ל-ם! אילו חיים נהדרים!

המשך הוראות הפעלה:
לצרוח בקולי קולות ולהוציא את כל העצבים. עכשיו לחזור ללמוד למבחן הקרוב.

עד מתי?

וידוי: אולי משתמעת מהכתוב למעלה נימה קלה של ציניות וזלזול (לאאא) אבל הדברים האלה עובדים. אני יודע שהם עובדים, ולמרות זאת מזלזל בהם ואף על פי כן עדיין זה עובד עליי כשאני מנסה את זה. אפילו עכשיו כשרק כתבתי את זה כאן זה שיפר לי את מצב הרוח והעלה לי חיוך טיפשי על הפרצוף. ואולי זה בגלל הבחורה היפה שישבה ודיברה איתי מקודם?

ועכשיו כבר יש לי חשק לאחל לעצמי לשנה החדשה:
שתהיה שנה טובה ומבורכת. שנה של שקט ושלום, שהדאגות הגדולות ביותר תהיינה לקראת מבחנים קרובים ולא לקראת מלחמה קרבה. שנה של התרגשות, של קצת שמחה. של מימוש והגשמה עצמית. שנה של החזרת האמונה העצמית. של החזרת היכולת האישית. שנה של התחדשות ושל שינויים מבורכים. שנה של חברים. שנה של אהבת אמת. שנה של התפתחות מקצועית ורגשית.
שנה טובה.

ואם משהו בטעות קרא את זה, ומקנא באיחולים שאיחלתי לעצמי, הוא מוזמן לפרגן לעצמו כמה. עלי.

יצא סוף סוף.
סטיב, דייב, ברוס, יאניק, אדראין וניקו עשו זאת שוב. אלבום חדש נוסף לרשימה המפוארת של יצירות הלהקה. זה פשוט מרגש. לו רק יכולתי להרשות לעצמי גיחה לאירופה למסע ההופעות שלהם, זה יכול היה להיות מושלם... מוזיקה היא אחד הגורמים הבודדים בימים אלו שגורמים לי לחשוב, להתרגש, לחלום. שעושים לי קצת טוב על הנשמה. מפלט למקומות אחרים.

השנים האחרונות בחיי, בצבא ובאוניברסיטה, דברים חדשים שלמדתי ואירועים שהתרחשו במדינה הזאת, גרמו לי להתפכח ולראות את הדברים קצת אחרת.
השבוע קיבלתי במייל מאמר ארוך אך מאלף שאני רוצה להקדיש (בלי זלזול וציניות) לכל יפי הנפש באשר הם.
קריאת חובה.

---

פרופ' חיים הררי, פיזיקאי תיאורטיקן, הוא היו"ר של מכון דוידסון להוראה מדעית, והיה נשיא מכון וויצמן למדע בין השנים 1988-2001.

באותה תקופה נכנס המכון למספר תחומים ופרויקטים חדשים, הקים 47 בניינים חדשים, גייס תרומות בהיקף של מיליארד דולר, שכר יותר ממחצית הפרופסורים הקבועים שלו כיום, והיה לאחד מהמוסדות מקבלי התמלוגים המובילים בעולם. משך כל חייו הבוגרים הרים מר הררי את תרומתו בשלושה תחומים עיקריים:
המחקר העולמי בפיזיקת חלקיקים, הוראה מדעית במערכת החינוך בישראל, וניהול מדעי וקביעת מדיניות מדעית.

מבָּט מתוך עֵין הסערה
הרצאה שניתנה ע"י פרופ' חיים הררי בכינוס חבר היועצים הבינלאומי של תאגיד רב-לאומי גדול באפריל 2004.

כידוע לָכֶם, אני הוא זה שבד"כ מספק את ה"בידור" המדעי והטכנולוגי במפגשים שלנו. אך הפעם הציע היו"ר שלנו שאציג את דעתי האישית על המתרחש באותו אזור בעולם שממנו באתי. מעולם לא הייתי וגם לא אהיה פקיד ממשלתי, ואין בידי כל מידע מסווג. השקפתי מתבססת כולה על מה שעיני רואות, על מה שאני קורא ועל העובדה שמשפחתי חיה שם כבר כמעט 200 שנה. אתם רשאים להתייחס לדעתי כאל זו של נהג מונית בעל אוצר מימרות, אותו אתם חוקרים בבקרכם בארץ זרה. יכולתי לחלוק עימכם כמה עובדות מרתקות וכמה הגיגים אישיים אודות הסכסוך הישראלי-ערבי. אולם באלה אגע רק ברפרוף; אני מעדיף להקדיש את מרבית הערותי לתמונה הרחבה יותר,
של האזור והמקום שהוא תופס באירועים העולמיים. כוונתי היא לכל האזור שבין פקיסטן למרוקו, שרובו המכריע הינו ערבי ומוסלמי,
אבל כולל מיעוטים לא-ערביים רבים וכן כמה מיעוטים לא-מוסלמיים ראויים לציון. מדוע זה אינני מתייחס ישירות לישראל ושכנותיה הקרובות?
זאת מפני שישראל וכל הבעיות הקשורות בה –
למרות כל מה שאתם קוראים או שומעים מן התקשורת העולמית – איננה הנושא המרכזי, ומעולם לא היתה הנושא המרכזי בכל התהפוכות שעברו על האזור הזה. נכון שישנו סכסוך ישראלי-ערבי בן 100 שנה, אך לא כאן מתרחש המופע המרכזי.
למיליונים שמתו במלחמת אירן-עירק אין שום קשר עם ישראל;
הרצח ההמוני המתרחש בימים אלה בסודן, כשהשלטון הערבי-מוסלמי טובח באזרחים השחורים הנוצריים, אין לו שום קשר לישראל;
הדיווחים הרבים מאלג'יר, אודות רציחות של מאות אזרחים בכפר זה או אחר בידי אלג'יראים אחרים, אין לו דבר וחצי דבר עם ישראל;
סדאם חוסיין לא פלש לכוויית, איים על ערב הסעודית ושחט בבני עמו בגלל ישראל;
מצרים לא השתמשה בגז רעיל נגד תימן בשנות הששים בגלל ישראל;
אסד האב לא הרג עשרות אלפים מאזרחי ארצו בשבוע אחד באל-חמה שבסוריה בגלל ישראל;
לאחיזה של הטליבאן באפגניסטן ולמלחמת האזרחים שם אין כל קשר לישראל;
החבלה הלובית במטוס פאן-אמריקן איננה קשורה לישראל, והייתי יכול להמשיך כך עוד ועוד.

שורש הבעיה טמון בכך שכל המרחב המוסלמי איננו מתפקד, תהא אשר תהא משמעותה של מילה זו, והדבר היה קורה גם אילו הצטרפה ישראל לליגה הערבית ופלשתין העצמאית הייתה קיימת כבר מזה מאה שנה.

22 המדינות החברות בליגה, ממאוריטניה ועד נסיכויות המפרץ, מחזיקות אוכלוסיה של 300 מליון בני-אדם – יותר מזו של ארה"ב, וכמעט כמו של האיחוד האירופי לפני התרחבותו. המרחב היבשתי שלהן גדול יותר מארה"ב או מאירופה כולה. ל-22 המדינות האלה, עם כל הנפט ואוצרות הטבע שלהן, יש תוצר לאומי גולמי קטן מזה של הולנד ובלגיה יחד, ובשיעור של מחצית התל"ג של קליפורניה לבדה.
בתוך התל"ג העלוב הזה יש פערים שלא יאומנו בין עשירים לעניים, כשרבים מדי מהעשירים עשו את הונם לא הודות להצלחה בעסקים,
כי אם בעזרת שלטון מושחת;

מצבן החברתי של הנשים גרוע בהרבה מזה שהיה בעולם המערבי לפני 150 שנה; זכויות האדם נמצאות מתחת לכל תקן סביר, על אף העובדה המגוחכת שלוב נבחרה כיושבת-ראש ועדת האו"ם לזכויות האדם; לפי דו"ח שהכינה ועדת אינטלקטואלים ערביים, ואשר פורסם בחסות האו"ם, כמות הספרים שתורגמו בכל העולם הערבי, קטנה בהרבה מאלה שתורגמו ביוון הקטנה לבדה; סך כל הפרסומים המדעיים שהפיקו 300 מליון ערבים קטן מזה של 6 מליון ישראלים; שיעורי הילודה באזור גבוהים מאד, ומגבירים את העוני, את הפערים החברתיים ואת ההתדרדרות התרבותית.

וכל זה קורה באזור שרק לפני 30 שנה נחשב לאזור השני בעולם מבחינת עושרו, ואשר בשלב מסוים בהיסטוריה היווה אחת מהתרבויות המתקדמות בעולם. אפשר בהחלט לקבוע שכל זה יוצר בית-גידול חסר-תקדים לרודנים אכזריים, רשתות טרור, קנאות, הסתה, רוצחים מתאבדים והתדרדרות כללית.

עובדה נוספת היא שבאזור זה כמעט כולם מאשימים בכך את ארה"ב, את ישראל, את תרבות המערב, את היהדות ואת הנצרות, ואת כל אחד וכל דבר - מלבד את עצמם.

האם אני אומר את כל זאת בתחושת סיפוק של מי שדן בכישלונותיהם של אויביו?
לא ולא; אני מאמין בהחלט שהעולם היה מקום הרבה יותר טוב, ושהסביבה הקרובה שלי היתה הרבה יותר נעימה ושלווה, לו פני הדברים היו אחרת. ועלי גם לומר מילה טובה על מיליוני האנשים הטובים, ההגונים והישרים, שביניהם מוסלמים אדוקים, וגם כאלה שאינם כה דתיים אך גדלו במשפחות מוסלמיות.
הריהם קורבנות כפולים: גם של האיסלמופוביה שהעולם החיצון מפתח כיום, וגם של סביבתם הקרובה, שחוסר התפקוד שלה שובר את ליבם. הבעיה היא שהרוב הדומם של המוסלמים הללו איננו נוטל חלק בטרור ובהסתה, אולם גם אינו יוצא חוצץ כנגדה. מחדל זה שלהם עושה אותם למשתפי פעולה, וביניהם יש מנהיגים פוליטיים, אינטלקטואלים, אנשי-עסקים ורבים נוספים. מרביתם יודעים להבדיל בין טוב לרע, אבל חוששים להביע את דעתם. אירועי השנים האחרונות העצימו ארבעה נושאים, שהתקיימו מאז ומתמיד אך מעולם לא היו כה שלוחי-רסן כמו בתהפוכות המתרחשות כיום באזור.

אלה הם ארבעת העמודים עליהם נשען הסכסוך העולמי העכשווי, ושמא עלינו להתייחס אליו כבר כ'מלחמת-העולם השלישית שטרם הוכרזה'? אין לי כינוי טוב יותר למצב הנוכחי. יתכן שתעבורנה עוד מספר שנים בטרם יכירו בו כולם כבמלחמת-עולם, אולם אנחנו כבר נתונים עמוק בתוכו.

המרכיב הראשון הוא המחבל המתאבד.

מחבלים מתאבדים אינם המצאה חדשה, אולם הם נעשו פופולאריים – אם אני רשאי להשתמש בביטוי זה - רק לאחרונה. נראה שאף אחרי ה-11 בספטמבר, רוב העולם המערבי איננו מבין עדיין נשק זה. זהו נשק פסיכולוגי רב-עוצמה. לפגיעתו הממשית והישירה חשיבות משנית: סך כל האבידות ממאות הפיגועים בשלוש השנים האחרונות בישראל קטן בהרבה ממספר הרוגי תאונות הדרכים; כמותית,
ה-11 בספטמבר היה פחות קטלני מרעידות אדמה רבות;
בתוך יום אחד מתים מאיידס באפריקה בני-אדם רבים יותר מכל הרוסים שנהרגו מידי מחבלים מתאבדים צ'צ'נים-מוסלמים, מאז החל שם הקונפליקט;
סדאם הרג מידי חודש יותר אנשים מאשר כל אלה שמתו בגלל מחבלים מתאבדים מאז כיבושה של עירק ע"י כוחות הקואליציה.
אז מה כל הרעש סביב המחבלים המתאבדים? זה יוצר כותרות; זה מרשים; זה מפחיד; זהו מוות אכזרי ביותר, עם חלקי גופות ופצעים איומים שרבים מהנפגעים יסבלו מהם עד סוף ימיהם. תמיד מראים את זה בטלוויזיה בפרטי-פרטים. פיגוע אחד כזה, בסיוע הכיסוי התקשורתי ההיסטרי, עלול להרוס לכל מדינה את תעשיית התיירות לפרק זמן ממושך, כפי שקרה בבאלי ובטורקיה. אולם הפחד האמיתי נובע מן העובדה שאין להכחישה, ששום הגנה ושום אמצעי-מנע אין בכוחם לעצור רוצח מתאבד נחוש בדעתו. דבר זה טרם חלחל לתוך החשיבה המערבית. ארה"ב ואירופה משכללות ללא הרף את הגנותיהן נגד המחבל האחרון, אך לא נגד המחבל הבא. באפשרותנו לדאוג להגנה הטובה ביותר בעולם על נמלי-תעופה, אך אם ברצונך לבצע פיגוע התאבדות, אינך צריך לעלות על מטוס כדי לפוצץ עצמך ולהרוג בני-אדם רבים;
מי יכול לעצור מחבל מתאבד, העומד בלב התור הצפוף שלפני גלאי-המתכות? ומה בדבר התורים שלפני דלפקי הבידוק בעונת נסיעות עמוסה? שימו גלאי-מתכות לפני כל תחנת רכבת בספרד, והטרוריסטים יפגעו באוטובוסים; הגנו על האוטובוסים – והם יתפוצצו בבתי-הקולנוע, באולמות הקונצרטים, בסופרמרקטים, בבתי-הספר ובבתי החולים; הציבו שומר בפתח כל אולם קונצרטים ותקבלו תור של אנשים הממתינים להיבדק על ידיו, והתור עצמו יהיה המטרה, שלא לדבר על הפגיעה בשומרים עצמם. באפשרותכם להקטין במידה מסוימת את פגיעותיכם ע"י אמצעי מנע והגנה, ובעזרת ביקורת גבולות קפדנית, אך לא תוכלו לסלק את הסכנה, ו-וודאי שלא תוכלו לנצח כך במלחמה זו;

וזוהי אכן מלחמה!

מה עומד מאחורי המחבל המתאבד? כסף, כוח והסתה רצחנית בדם קר. זה הכל. אין שום קשר לאמונות-אמת דתיות וקנאיות. שום מטיף מוסלמי לא פוצץ עצמו מעולם. אף לא אחד מבניהם של המדינאים והמנהיגים הדתיים הערביים לא פוצץ עצמו. אין שאר-בשר של מישהו בעמדת השפעה שעשה זאת. האם לא הייתם מצפים שכמה מהמנהיגים הדתיים יעשו זאת בעצמם, או ישכנעו את בניהם לעשות זאת,
אם באמת ובתמים מדובר באקט נשגב של להט דתי? האין הם מעוניינים ביתרונות שמציע גן העדן?
תחת זאת הם שולחים נשים מנודות, ילדים תמימים, אנשים מפגרים וצעירים חמומי-מוח ומוסתים. הם מבטיחים להם את התענוגות –
המיניים ברובם – של העולם הבא, ומשלמים למשפחותיהם בעין יפה אחרי שהאקט הנשגב הוצא לפועל ונהרגו מספיק בני-אדם תמימים.
כמו כן, אין שום קשר בין המחבל המתאבד לעוני וייאוש. האזור העני ביותר בעולם הוא אפריקה, ושם זה מעולם לא קרה. בכל העולם, ובתרבויות, ארצות ויבשות שונות ישנם מיואשים רבים. אך הייאוש אינו מספק לאיש חומרי-נפץ, אמצעי סיור ותובלה. אין ספק שבעיראק של סדאם שרר יותר ייאוש מאשר בעיראק של פול ברמר, אולם איש לא פוצץ עצמו אז.

המחבל המתאבד הוא פשוט נשק איום וזדוני של טרוריסטים אכזריים, בלתי-אנושיים, ציניים ובעלי מימון מצוין, שלחיי אדם אין בעיניהם כל ערך – ובכלל זה חייהם של בני ארצם שלהם – אבל לעומת זאת הם מייחסים ערך רב מאד לעושרם ולרווחתם שלהם, ולצימאונם לכוח.
הדרך היחידה להילחם בנשק חדש ו"פופולארי" זה, היא אותה דרך בה יש להילחם בפשע מאורגן או בשודדי-ים, והיא הדרך ההתקפית.

כמו במלחמה בפשע המאורגן, חיוני שהכוחות התוקפים יהיו מאוחדים, וחיוני שיגיעו לראשה של פירמידת הפשע. אינך יכול לסלק את הפשע המאורגן באמצעות מעצרם של סוחרי הסמים הקטנים שבקרן הרחוב. עליך לצוד את ראש ה"פמיליה". אם חלק מן הציבור תומך בהם, אם אחרים סובלים בשקט, אם רבים חוששים מהם ואם יש המנסים לתרץ את מעשיהם בתואנות של עוני או של ילדות עשוקה,
הפשע המאורגן ישגשג - וכן גם הטרור. היום, אחרי ה-11 בספטמבר, ארה"ב מבינה זאת. רוסיה מתחילה להבין זאת. טורקיה מבינה זאת היטב. אני חושש מאד שרובה המכריע של אירופה איננו מבין זאת עדיין. למרבה הצער, אירופה כנראה תבין זאת רק לאחר שהמחבלים המתאבדים יגיעו אליה בגדול. ולעניות דעתי, זה אכן יקרה. הרכבות בספרד והפיגועים באיסטנבול הם רק ההתחלה. במלחמה בטרור,
יש בהחלט ערך עליון לכך שתתקיים אחדות בקרב העולם התרבותי, ואחדות זו לא תושג בטרם תתעורר אירופה.

המרכיב השני הינו מלים,

וביתר דיוק – שקרים. המלים בכוחן להרוג, והן אכן הורגות בני-אדם. נהוג לומר שפוליטיקאים, דיפלומטים ואולי גם עורכי-דין מוכרחים לעתים לשקר, כחלק מחייהם המקצועיים. אבל הנורמות של הפוליטיקה והדיפלומטיה הן ילדותיות, בהשוואה לרמת ההסתה ולשקרים המוחלטים, הנאמרים במצח נחושה, ואשר הגיעו באזור עליו אנו מדברים לשיאים חדשים. מספר לא-יאמן של בני-אדם בעולם המערבי
מאמינים כי ה-11 בספטמבר לא התרחש מעולם, או שהוא פרובוקציה אמריקאית, או – טוב מזה – מזימה יהודית. כולכם זוכרים את שר ההסברה העירקי, מוחמד סעיד אל-סחאף, ואת מסיבות העיתונאים שערך כשכוחות ארה"ב כבר נכחו בבגדד. דיסאינפורמציה בעיתות מלחמה היא טקטיקה מקובלת; אבל לעמוד כך, יום אחר יום, ולהשמיע הצהרות מגוחכות כאלה, כשכולם יודעים שהן שקרים, ואף מבלי שיצחקו לך בין מקורביך-אתה, הריהו דבר שיכול לקרות רק בחלק זה של העולם. בסופו של דבר נעשה מר סחאף ליצן חצר פופולארי,
אולם הדבר לא מנע מעיתונים מכובדים לכאורה להמשיך ולהעניק לו אותה תשומת לב כמקודם. אין זה גם מונע מן העיתונות המערבית להאמין מדי יום ביומו בדבריהם של שקרנים נוספים מסוגו. אחרי הכל, אם ברצונך להיות אנטישמי, יש דרכים מעודנות לעשות זאת;
אינך מוכרח לטעון שהשואה לא ארעה וכי הר-הבית מעולם לא היה קיים. אלא שמנהיגיהם של מיליוני מוסלמים אומרים להם כך.
וכשאותם מנהיגים משמיעים הצהרות אחרות, התקשורת המערבית מפרסמת אותם כאילו מדובר באמת לאמיתה. עניין שבשגרה הוא, שאותם אלה שמממנים, מחמשים ומשגרים מחבלים מתאבדים, מגנים את המעשה באנגלית, מול מצלמות הטלוויזיה המערבית, בהפנותם את דבריהם לעולם הצופה בהם, ובחלקו – גם מאמין להם.

אנו רגילים לשמוע את אותו מנהיג משמיע הצהרות הפוכות:
בערבית - לבני-עמו, ובאנגלית – לשאר העולם. ההסתה בטלוויזיה הערבית, בלוויית תמונות-זוועה של גופות שעברו התעללות, הפכה לנשק רב-עוצמה בידיהם של אלה שמשקרים, מעוותים את המציאות ושואפים להשמיד הכל. הם מגדלים ילדים רכים על דיאטה של שנאה ושל הערצת קדושים-לכאורה, והעולם המערבי אינו משגיח בכך, מפני שמקלטי הטלוויזיה שלו מכוונים בעיקר לערוצי אופרות סבון ומשחקי גלגל-המזל.

גם אם מרביתכם אינכם מבינים ערבית, אני ממליץ לכם לצפות מדי פעם באל-ג'זירה. לא תאמינו למראה עיניכם. אך המלים פועלות בדרכים אחרות, מעודנות יותר. הפגנה בברלין, עם שלטי תמיכה במשטרו של סדאם ותינוקות בני שלוש הלבושים כמחבלים מתאבדים,
זוכה בפי העיתונות ומנהיגי העולם להגדרה של "הפגנה למען השלום". בין אם אתם תומכים במלחמה נגד עירק או מתנגדים לה, אם אתם אכן רואים באוהדיהם של סדאם, ערפאת בן-לאדן או נאסראללה פעילי-שלום, הרי שזה קצת עובר את הגבול. באמצע היום, נכנסת אישה למסעדה בישראל, אוכלת, צופה במשפחות עם זקנים וילדים האוכלים ארוחת צהרים בשולחנות הסמוכים ומשלמת את החשבון. אח"כ היא מפוצצת את עצמה והורגת 20 בני-אדם, ביניהם ילדים רבים, והראשים וחלקי הזרועות מתגוללים במסעדה. מנהיגים ערביים מכנים אותה "קדושה", ובעיתונות האירופית היא זוכה לתואר "אקטיביסטית". נכבדים מגנים את המעשה, אבל מבקרים את משפחתה השכולה, והכסף זורם.

יש משחק חדש בשכונה: לרוצחים האמיתיים קוראים "הזרוע הצבאית", ומפקד המבצע מכונה "מנהיג רוחני". יש עוד דוגמאות לסוג זה של מינוח אורווליאני, ומשתמשים בו מדי יום ביומו לא רק מנהיגי הטרור, אלא גם כלי התקשורת המערביים. מלים אלה מסוכנות הרבה יותר ממה שרבים תופשים; הן מספקות את התשתית הרגשית להצדקת מעשי הזוועה. היה זה יוזף גבלס שאמר, שאחרי שחוזרים על דבר-שקר מספיק פעמים, אנשים יתחילו להאמין בו. יורשיו מאפילים עליו בביצועיהם.

ההיבט השלישי הוא כסף.

כמויות אדירות של כסף, שיכולות היו לפתור בעיות חברתיות רבות באותו חלק בלתי-מתפקד של העולם, מתועלות לתוך שלושה מעגלים קונצנטריים המספקים תמיכה למוות ולרצח.
במעגל הפנימי מצויים הטרוריסטים עצמם. הכסף מממן עבורם נסיעות, חומרי-נפץ, מקומות מסתור וחיפוש בלתי-נלאה אחר מטרות קלות ופגיעות.
מקיף אותם המעגל הבא של תומכים ישירים, מתכננים, מפקדים ומטיפים שכולם מתפרנסים – ובד"כ מתפרנסים יפה מאד – מתשתית הטרור שהם מספקים.
ולבסוף אנו מוצאים את המעגל השלישי של הארגונים הקרויים ארגוני דת, חינוך ורווחה, אשר למעשה עושים כמה חסדים, כמו להאכיל את הרעבים ולספק מידה כלשהי של חינוך, אך שוטפים את מוחו של הדור הצעיר בשנאה, שקרים ובערות. מעגל זה פועל בעיקר דרך מסגדים, מדרשות דתיות ומוסדות דת נוספים, אך גם ע"י הסתה באמצעים אלקטרוניים וחומר מודפס. מעגל זה הוא שמבטיח שהנשים תישארנה נחותות, שהדמוקרטיה תישאר בגדר חלום מרוחק ושהחשיפה לעולם החיצון תהיה מזערית. כמו-כן, מעגל זה הוא שמוביל את הנטייה להטיל את האשם בעוולות המשטר על כל מי שמחוץ לעולם המוסלמי.
מבחינה גראפית, מעגל זה הוא השומר, והוא מבטיח שהעם יתבונן ויקשיב פנימה, כלפי המעגל הפנימי של טרור והסתה, במקום להקשיב החוצה לעולם. למעשה, חלקים מסוימים באותו מעגל חיצוני פועלים מתוך פחד או כבני ערובה של המעגלים הפנימיים.

הגורם המאיים הנוסף שיש להתחשב בו הוא שיעור הילודה הגבוה. מחצית מאוכלוסיית העולם הערבי מצויה מתחת לגיל 20, שהוא הגיל הקל ביותר להסתה; דבר זה מבטיח שני דורות נוספים של שנאה עיוורת. מבין שלושת המעגלים שתיארתי לעיל, המימון לשני המעגלים הפנימיים מגיע בעיקר ממדינות טרוריסטיות כאיראן וסוריה, עד לאחרונה גם מעיראק ולוב, ולפני כן – גם מכמה מן המשטרים הקומוניסטיים.

מדינות אלה, כמו גם הרשות הפלשתינאית, הן נותנות החסות לסוחרי המוות. המעגל החיצוני ממומן בעיקר ע"י ערב הסעודית, אך גם בעזרת תרומות של קהילות מוסלמיות מסוימות בארה"ב ובאירופה, ובמידה קטנה יותר – מתרומות אירופיות לארגונים לא-ממשלתיים ומארגונים מסוימים של האו"ם, שמטרותיהם אולי נאצלות, אבל הם שורצים סוכנים של המעגל החיצוני המנצלים אותם לרעה. ברור שהמשטר הסעודי יהיה הקרבן הבא לטרור, כאשר המעגל הפנימי יתפוצץ ויפלוש אל תוך החיצוני. הסעודים מתחילים להבין זאת, אך הם נלחמים במעגל הפנימי בעודם מממנים את התשתית של המעגל החיצוני.

כמה ממנהיגיהם של המעגלים השונים האלה חיים בנוחות רבה על שללם. את ילדיהם תוכלו לפגוש במיטב בתי-הספר הפרטיים באירופה,
לאו דווקא במחנות האימונים של המחבלים המתאבדים. ל"חיילי" הג'יהאד נכונו טיולי מוות מאורגנים לעיראק ולאתרים חמים נוספים,
בעוד אחדים ממנהיגיהם עוסקים בסקי בשווייץ. הגב' ערפאת, המתגוררת עם בתה בפאריס, מקבלת מידי חודש בחודשו עשרות אלפי דולרים מן הרשות הפלשתינית המרוששת-לכאורה, וזאת בעוד מפקד תא מקומי של גדודי אל אקצא, הכפוף לערפאת, מקבל במזומן רק כמה מאות דולרים תמורת ביצוע פיגועים סיטונאיים. הרכיב הרביעי בקונפליקט העולמי הנוכחי הוא ההפרה המוחלטת של כל הכללים.

העולם התרבותי מאמין בדמוקרטיה, בשלטון החוק ובחוק הבינלאומי, בזכויות האדם, בחופש הדיבור והעיתונות, ובחירויות נוספות כדוגמת אלה. יש לנו ההרגלים הנאיביים הישנים-נושנים, כגון כבוד למקומות וסמלים קדושים, אי-שימוש באמבולנסים ובתי-חולים לצורך מעשי-לוחמה, הימנעות מהתעללות בגופות ובניצול ילדים כמגינים חיים או פצצות חיות. מעולם, לאורך כל ההיסטוריה, ואף בתקופת הנאצים, לא הייתה התעלמות גמורה מכל שצוין לעיל, כמו שאנו רואים כיום. כל סטודנט של מדעי המדינה מתחבט בסוגיה איך למנוע מצב בו כוח אנטי-דמוקרטי יזכה בבחירות דמוקרטיות ויבטל את הדמוקרטיה.

ישנם היבטים נוספים של חברה תרבותית בהם יש להציב גבולות. האם רשאי שוטר לפתוח באש על אדם המנסה להורגו? האם הממשלה רשאית לצותת לשיחת-טלפון בין טרוריסטים וסוחרי-סמים? האם חופש הדיבור מגן עליך אם תצעק "שריפה!" באולם תיאטרון מלא מפה-לפה? האם צריך להטיל עונש מוות על רוצחים סדרתיים? אלו הן הדילמות הישנות. אלא שעכשיו יש לפנינו מערכת חדשה לגמרי של בעיות:
האם תפשוט על מסגד המשמש כמחסן תחמושת של טרוריסטים?
אם יירו עליך מתוך בית-חולים, האם תשיב אש?
האם תפרוץ לכנסיה שהשתלטו עליה טרוריסטים, ולקחו את הכמרים כבני-ערובה?
האם צריך לערוך חיפוש בכל אמבולנס, אחרי שכמה מחבלים מתאבדים השתמשו באמבולנסים כדי להגיע ליעדיהם?
האם תפשיטו כל אישה בגלל שאחת העמידה פנים שהיא בהריון, בעודה נושאת פצצה על בטנה?
האם תשיבו אש על מישהו שמנסה להרוג אתכם, ועומד בכוונה תחילה מאחורי קבוצת ילדים?
האם תפשטו על מפקדת טרוריסטים המוסתרת בבית-חולים לחולי-נפש?
האם מותר לירות ברב-מחבלים, העובר ממקום למקום כשהוא תמיד מוקף בכוונה תחילה בחבורת ילדים?

כל אלה קורים מידי יום בעיראק ובמקומות פלשתיניים. מה באפשרותכם לעשות? נכון; אינכם רוצים להתעמת עם בעיה זו. אך לא ניתן להימנע ממנה. הבה נניח, לצורך הדיון, שישנו אדם השוכן בגלוי ובכתובת ידועה בטהראן, כאורחה של ממשלת איראן ובמימונה, והוא מוציא לפועל מעשי-זוועה בזה אחר זה בספרד או בצרפת, הורג מאות חפים מפשע, נוטל את האחריות לפשעיו, מבטיח בראיונות טלוויזיוניים ממלכתיים להמשיך בכך, בעוד ממשלת איראן מפרסת גינויים רשמיים לפעולותיו אך ממשיכה לארח אותו,
להזמינו לאירועים רשמיים ולהתייחס אליו בכבוד גדול.

אני משאיר לכם זאת, כשיעורי-בית, לחשוב ולמצוא מה היו ספרד או צרפת עושות במצב כזה. הבעיה היא שהעולם התרבותי עדיין נתון באשליות אודות שלטון-חוק, במצב נטול כל חוקים. משל הדבר להכנסת מחליקה על הקרח לזירת הוקי-קרח, או לניסיון להציב שחקן שחמט מול מתאגרף במשקל כבד. בדיוק כפי שאין בשום מדינה חוק שימנע מקניבלים לאכול את ראש הממשלה, מפני שזהו מעשה שאין להעלותו על הדעת, כך גם אין החוק הבינלאומי ערוך נגד רוצחים היורים מתוך בתי-חולים, מסגדים ואמבולנסים, בעודם נתונים להגנת מדינתם או עמם.

החוק הבינלאומי איננו יודע כיצד להתמודד עם מי ששולח ילדים להשליך אבנים, ואז עומד מאחוריהם ויורה כשהוא מוגן תחת חסינותה של ממשלה, ולא ניתן לעצור אותו. החוק הבינלאומי איננו יודע מה לעשות במנהיג מרצחים שחי ברוב נוחות תחת האירוח המלכותי של מדינה, המתיימרת לגנות את מעשיו, או פשוט טוענת שהיא חלשה מכדי לכלוא אותו. המדהים הוא, שכל הפושעים האלה תובעים את הגנת החוק הבינלאומי, ומגדירים את כל מתקיפיהם כפושעי מלחמה, וישנם אמצעי תקשורת מערביים שחוזרים על האשמות אלה.

החדשות הטובות הן שכל זה הוא זמני, מכיוון שהחוק הבינלאומי ידע תמיד להתאים עצמו למציאות. העונש למחבלים מתאבדים צריך להיות מוות או כלא לפני ביצוע הפיגוע; לא במהלכו ולא אחריו.

אחרי כל מלחמת-עולם השתנה החוק הבינלאומי וכך גם יקרה אחרי זו הנוכחית. אלא שבתקופת הדמדומים עלול להיגרם נזק רב. התמונה המתוארת כאן אינה נעימה. מה באפשרותנו לעשות בקשר אליה?

בטווח הקצר – רק להילחם ולנצח. בטווח הארוך? רק לחנך את הדור הבא ולפתוח אותו לעולם. את המעגלים הפנימיים ניתן להרוס באמצעות כוח, והכרחי לעשות זאת. את המעגל החיצוני לא ניתן למחוק ע"י שימוש בכוח. כאן עלינו להרעיב פיננסית את העילית הארגונית, לתת יותר כוח לנשים, לחנך יותר, להפעיל תעמולת-נגד, להטיל חרם ככל האפשר ולחשוף לתקשורת המערבית,
לאינטרנט ולסצנה הבינלאומית. מעל לכל נחוצות אחדות ונחישות מוחלטות של העולם התרבותי מול שלושת מעגלי הרוע.

הרשו לי לנטוש לרגע את הזהות המדומה של נהג המונית, ולחזור לעולם המדע. כשיש גידול ממאיר, אפשר לסלק אותו עצמו באמצעות ניתוח, ואפשר להרעיבו ע"י עצירת זרימת הדם מחלקים אחרים של הגוף אליו, ובכך למנוע ש"אספקה" חדשה תגדיל אותו. אם רוצים להיות בטוחים, מוטב לעשות את שני הדברים. אך בטרם תילחמו ותנצחו – בשימוש בכוח או בכל צורה אחרת – עליכם להבין שאתם נתונים במלחמה, ולאירופה יידרשו לכך עוד כמה שנים.

בכדי לנצח, צריך לנטרל קודם כל את משטרי הטרור, כך ששום ממשלה בעולם לא תעניק מקלט לאנשים אלה. אינני רוצה להתייחס כאן לשאלה האם המתקפה שהובילה אמריקה על עיראק היתה מוצדקת לאור שאלת הנשק להשמדה המונית, או מכל בחינה אחרת של הסוגיות הטרום-מלחמתיות. אולם אני יכול להתבונן במפת מערב-אסיה של אחרי המלחמה:
כעת, כשאפגניסטן, עיראק ולוב הוצאו מהמשחק, נותרו שתיים וחצי מדינות טרוריסטיות: איראן, סוריה ולבנון, שהיא מושבה סורית. אולי יש לצרף לרשימה את סודן. כתוצאה מכיבוש אפגניסטן ועיראק, הן איראן והן סוריה מוקפות עכשיו בטריטוריות בלתי-ידידותיות להן.
איראן מוקפת באפגניסטן, נסיכויות המפרץ, עיראק והרפובליקות המוסלמיות של מה שהיה בריה"מ. סוריה מוקפת ע"י טורקיה, עיראק, ירדן וישראל.

מבחינה אסטרטגית זהו שינוי משמעותי, והוא יוצר לחץ רב על המדינות התומכות בטרור. אין זה מפתיע שאיראן כה פעילה בניסיונות להסית להתקוממות שיעית בעיראק. אינני יודע אם האמריקאים אכן תכננו לכתר הן את איראן והן את סוריה, זה המצב שנוצר.

לעניות דעתי, האיום מספר אחד על העולם כיום הוא איראן והמשטר שלה. יש לה שאיפות ברורות להשתלט על שטחים גדולים ולהתרחב לכל הכיוונים; יש לה אידיאולוגיה הטוענת לעליונות על תרבות המערב; היא נטולת מעצורים; היא הוכיחה כבר שביכולתה להוציא לפועל פעולות טרור מורכבות, מבלי להותיר יותר מדי עקבות, תוך הפעלת שגרירויות איראניות; ברור שהיא מנסה לפתח נשק גרעיני; המתונים והשמרנים שלה משחקים, מצידם, משחק וירטואוזי של 'השוטר הטוב והשוטר הרע'.
איראן מממנת את הטרור הסורי, היא עומדת בוודאות מאחורי רוב הפעילות בעיראק, היא מספקת מימון מלא לחיזבאללה, ודרכו – לחמאס ולג'יהאד האיסלמי; לפחות באירופה ובדרום אמריקה היא מבצעת פעולות טרור, וכנראה שגם באוזבקיסטן ובסעודיה, והיא למעשה עומדת בראש קבוצת טרור רב-לאומית, שבה כלולות – כשחקניות משנה – סוריה, לבנון ואלמנטים שיעיים מסוימים בעיראק.
מרבית מדינות אירופה מקיימות עדיין קשרי מסחר עם איראן, מנסות למצוא חן בעיניה ומסרבות לראות את הסימנים הברורים. על-מנת לנצח במלחמה צריך גם לייבש את הבאר הפיננסית של תאגיד הטרור. אין טעם לנסות ולהבין את ההבדלים הדקים בין הטרור הסוני של אל-קעידה והחמאס, לבין הטרור השיעי של החיזבאללה, סאדר וארגונים אחרים המושפעים מאיראן. כשהדבר משרת את האינטרסים שלהם, כל אלה משתפים פעולה יפה מאד.

עצירת המימון מסעודיה וממקורות אחרים, המגיע למעגל החיצוני, שהוא הקרקע הפורייה של הטרור, היא עניין קריטי. חשוב לנטר את כל התרומות הזורמות מן העולם המערבי לארגונים מוסלמיים, לבדוק את ענייני הכספים של ארגוני רווחה בינלאומיים, ולהגיב בצעדים כלכליים קשים מול כל סימן קטן של סיוע כספי לשלושת מעגלי הטרור.

חשוב גם לפעול בהחלטיות נגד מסע השקרים וההכפשות, ולהשגיח על אותם אמצעי תקשורת מערביים אשר משתפים איתם פעולה מתוך תמימות, אינטרס כספי או בורות.

ומעל לכל, לעולם אין להיכנע לטרור.

אין לדעת אם הבחירות האחרונות בספרד היו מתפתחות אחרת, אילולא הפיגועים ברכבות ימים ספורים לפני כן. אך אין זה משנה;
מה שחשוב הוא שהטרוריסטים מאמינים שהם גרמו לתוצאה זו ושהם ניצחו, בכך שגירשו את הספרדים מעיראק. הפרשה הספרדית תעלה ודאי ביוקר למדינות אירופיות אחרות, ובתוכן צרפת, שמגרשת כעת מטיפים-מסיתים ואוסרת על שימוש ברעלות, וכן למדינות אחרות ששלחו גייסות לעיראק. בטווח הארוך, ספרד עצמה תשלם אפילו יותר.

האם הפתרון הוא עולם ערבי דמוקרטי? אם באומרנו 'דמוקרטיה' כוונתנו לבחירות חופשיות, אך גם חופש עיתונות, חופש דיבור, מערכת משפטית מתפקדת, חירויות פרט, שוויון לנשים, גבולות פתוחים, חשיפה לתקשורת מערבית ולרעיונות מערביים, חוקים נגד הסתה על רקע גזעני ונגד השמצה, ומניעת התנהגות פורעת חוק בכל הנוגע לבתי-חולים, לאתרי תפילה ולילדים, כי אז – כן; דמוקרטיה הינה הפתרון.
אם הדמוקרטיה תתבטא רק בבחירות חופשיות, סביר שהמשטר הקנאי ביותר הוא שייבחר, זה שההסתה והשקרים שיפיץ יהיו המשלהבים יותר.
ראינו זאת כבר באלג'יר, ובמידה מסוימת גם בטורקיה. אם הקרקע לא תוכן בקפידה רבה, זה יקרה שוב. מאידך, דמוקרטית-מעבר, כמו בירדן, עשויה להוות פתרון זמני טוב יותר, והיא תכין את הדרך לדבר האמיתי. אולי כמו שדמוקרטיה מיידית ופתאומית לא הצליחה ברוסיה, ולא הייתה מצליחה בסין.

אין בלבי ספק כי העולם המערבי ינצח. אבל ככל שיארך הזמן עד שנבין את התמונה החדשה של המלחמה הזו, כך גם יהיה הניצחון יקר וכואב. אירופה, יותר מכל אזור אחר בעולם, היא המפתח לכך. רתיעתה המובנת מפני מלחמה, לאור איימי מלחמת העולם השנייה,
עלולה לעלות בחייהם של עוד אלפי חפים מפשע, בטרם ייסוב הגלגל.

---

הרגשה של מועקה תקועה לי בגרון כבר כמה ימים. אחרי שנתיים של ביחד אני שוב לבד. אבל זה לא בגלל זה. לא יודע להסביר. השביזות הרגילה של תקופת המבחנים אני מניח. נמאס. מסביב אנשים עוזבים, מסיימים, יוצאים לחופשת קיץ, מתכננים תוכניות. ואני מה? תקוע באותו מקום. באותה הרגשה. בלי להתקדם, בלי לחלום, בלי לשאוף. עם אותה שגרה דפוקה של כלום. נשבר הזין כבר. לא מסוגל להוציא את עצמי מהמיטה לעשות כלום. פשוט הרגשה של אפיסת כוחות.

בא לי לצרוח. ברדיו שוב יש שיר של קרן פלס. אני שונא את קרן פלס. כל השירים שלה נשמעים אותו הדבר בדיוק.

אני רוצה קצת הביתה. את הפינה שלי. וטלויזיה. וקצת להיות שמח לפעמים. רק קצת.

לפני כמה ימים נסעתי ברחוב בצלאל לכיוון מרכז העיר. לפני הזדחל טור ארוך של מוניות איטיות, שנהגיהן עסוקים בלחפש לקוחות פוטנציאליים על המדרכות יותר מאשר בנהיגה עצמה.
לפתע עלתה בדעתי המחשבה שבעיר הכי ענייה בישראל בשנת 2006 יש המון מוניות קטנות, כאלו שמיועדות לנסיעות לכל מקום ובכל שעה. מה שקראו פעם, "מוניות ספיישל". המוני מוניות, ואף לא מונית שירות אחת שנוסעת בקו קבוע ומהווה תחליף אמיתי לתחבורה הציבורית המזעזעת בעיר הזאת.
שמעתי כבר את הסיבה הרשמית לזה- בעיות ביטחון וכולי, ואכן בעיר למודת פיגועים כמו ירושלים אולי זה הדבר הנכון לעשות. אבל למה האלטנטיבה נוראית כל כך?
התחבורה הציבורית בירושלים היא פשוט מתחת לכל ביקורת. נהגים שנוהגים בפראות וחוצים רמזורים כתומים ואדומים בלי למצמץ (ולא עובר יום בלי שאני רואה על הכביש לפחות אחד כזה).
אוטובוסים מטונפים, עמוסים לעייפה בנוסעים- הסיכוי למצוא מקום ישיבה באמצע היום באוטובוס הוא קלוש. תדירות הקווים מגוכחת, מסלולי הקווים חסרי הגיון, מחשבה ותכנון מוקדם ואינם עונים על הצרכים של ימינו.
הרכבת הקלה (או כמו שקוראים לה באחד המדורים במקומון ירושלמי נפוץ: הרכבת תקלה) מתוכננת להתחיל לנסוע כאן לא לפני שנת 2009, באיחור אופנתי של שנתיים בלבד לאחר המתוכנן. האמת, שבישראל איחור של שנתיים בלבד שקול ממש לסיום העבודות לפני הזמן...
מעניין שבכל העולם יש רכבות חשמליות ורכבות תחתיות כבר כ-100 שנה, ואפילו בחיפה יש רכבת תחתית (שנוסעת בשיפוע במעלה ובמורד הכרמל) מאז שנות השישים, אבל בירושלים (וגם בתל אביב לצורך העניין) לא הניחו עדיין מטר של מסילה נכון לשנת 2006.

הלהקה שהערצתי בילדותי עומדת לפני אלבום אולפן חדש, אחרי 26 (!) שנות פעילות פלוס מינוס. אנשים בגיל של אבא שלי נאמנים לדרך החיים שלהם ולאהבה האמיתית שלהם עד הסוף ועושים מוזיקה כאילו הם בני עשרים וקצת.
ויש להם גם אתר מקומי למעריצים מארץ הקודש. אם אתם בעניין כדאי לכם לבדוק אותו:

www.maidenisrael.net

לפחות משהו אחד טוב יקרה הקיץ...

לפעמים צריך סתם נשימות עמוקות. לקחת הפסקה, לעצום עיניים.
לנקות את הראש ממחשבות, מתהיות, מדאגות.
לנשום עמוק. לנסות להרגע. לא לחשוב על כלום. להרגיש את האנרגיות השליליות זורמות החוצה.
לאגור כוחות ולהמשיך הלאה.
להכנס לפוקוס, ולהגדיר מטרות ברורות. קצרות טווח. מיידיות. ברות ביצוע.
ולבצע.
אבל לפני זה, קצת נשימות עמוקות. ולהרגע.

התקופה האהובה עלי בשנה מתקרבת. תקופת המבחנים! איזה כיף! אני אוהב מבחנים! אני במיוחד אוהב את המבחנים באוניברסיטה העברית בירושלים! במיוחד אלה שבגבעת רם!
למה?
או! שאלה יפה! מפני שבתקופת המבחנים אתה מרגיש תחושה עילאית של מיצוי עצמי, של שיא אינטלקטואלי, של קטרזיס מחשבתי, של אורגזמה מדעית.
אתה בודק את יכולותיך האקדמיות ומביא אותן עד לקצה. מזדהה רגשית עם מיטב המוחות שידעה האנושות מאז ומעולם. אתה מבין שהרטיבות על שתי כתפיך זה בעצם עודפי שכל שזולגים להם מהאוזניים.
זה הזמן להראות מה אתה שווה, וכמה זה מעולה שלמדת והשקעת כל השנה. שהגשת תרגילים, נבחנת בבחני אמצע וישבת לילות כימים כדי לפענח את סוד התואר הראשון.
אח, רק לגלגל את צמד המילים הזה על הלשון עושה לי צמרמורות בגב... איזה תענוג, איזה כיף. כולי מתרגש.
בהצלחה!
;-)

כמחאה אישית על עליית מחירי החברות באגודה השנה (98 ש"ח לעומת 60 ש"ח בשנתיים האחרונות) החלטתי שלא להצטרף לאגודה בתחילת השנה. עשיתי חשבון פשוט שהיתרון היחידי לחברי אגודה הוא כניסה חינם ליום הסטודנט (מכיון אינני משתמש בהנחה לארוחות במסעדת היוקרה שמתחת לאקדמון) ותיארתי לעצמי שמחיר הכניסה לא יעלה על 50-60 ש"ח ולפיכך זאת הנחה יפה על מחיר הכרטיס.
אני מודה שהרהרתי בנושא בתחילת השנה, ותהיתי ביני לבין עצמי לטובת מה תוקצה התוספת המשמעותית בתקציב האגודה. אולי ליום סטודנט משודרג?
לא היה לי מושג כמה אני רחוק מהמציאות.
יום הסטודנט לשנת 2006 בירושלים היה פשוט ביזיון.
אני לא יודע מי היה אחראי למחדל הזה השנה, אם זאת האגודה או העירייה, או האגודה בשיתוף העיריייה, אבל זה לא ממש משנה.
נתחיל מזה שבמקום הופעה ומסיבה בערב יום הסטודנט, ולמחרת יום שלם של הופעות והפנינג (כמו בכל שנה), השנה ויתרו על "יום הסטודנט". נשאר רק הערב שלפני.
ומה היה ב"ערב הסטודנט"?
מוש בן ארי, הדג נחש ופורטיס סחרוף (מצטער אבל בעיניי קולולוש לא באמת נחשבים) לעומת 5 או 6 הופעות בדרך כלל.
מנוף אחד לבאנג'י.
אוכל + שתיה + דוכנים כרגיל.
מעט מדי שירותים (כימיים) כרגיל.

נמשיך מזה, שהובטחה מסיבה עד 3 לפנות בוקר, כשבפועל הסיפור נגמר בסביבות רבע לשתיים, בערך חצי שעה אחרי שההופעה של פורטיסחרוף נגמרה. מה התירוץ? נו כמובן- השכנים מתלוננים על הרעש... וזה מכעיס במיוחד משתי סיבות-
1. הרי ידוע שיום הסטודנט זה אירוע רועש, והמסיבה מתוכננת מראש ללילה , אז מי המטומטם שהחליט לעשות את זה במרכז העיר?
2. בכל הפרסומים שאני ראיתי, היה כתוב במפורש שהמסיבה (בחסות עיריית ירושלים!) תמשך עד מאוחר בגלל יום ירושלים , אבל דיבורים לחוד ומעשים לחוד. פשוט חוצפה.

נסיים בזה, שעלות הכרטיסים לא הייתה שווה לכל הסטודנטים. באוניברסיטה נמכרו כרטיסים ב-50 ש"ח לסטודנט (שאינו חבר אגודה) ובמכללות השונות נמכרו כרטיסים ב-15 שקלים בלבד.
אם בזה זה היה נגמר- ניחא, אבל כמות המסתננים והמתפלחים בסגנון - "יצאתי עכשיו ולא שמו לי חותמת" הייתה עצומה ואני אישית ראיתי כמה שפשוט נכנסו דרך פירצה בגדר מול עיני חברי האגודה שלא הצליחו להשתלט על כמות האנשים שנכנסה ויצאה כל הזמן דרך השערים. ארגון למופת.

לשנה הבאה בירושלים הבנויה.

לפני שנים לא מעטות, כשהייתי צעיר יותר, קראתי באיזה ספר על מישהו שבצפירת יום הזכרון תמיד חושב על קרובים שמתו. מאז זה לא עזב אותי, ובכל שנה אני נזכר בזה. נזכר בזה וחושב כמה זה נורא. על מה או מי אני צריך לחשוב?
ברקע גלי צה"ל. כמו בכל שנה, תוכנית עם שירי יום הזכרון בשידור ישיר מכיכר מלכי ישראל שהפכה לכיכר רבין. כיכר העצרות וההפגנות של ישראל.

הטקסים האלה תמיד ריגשו אותי ונתנו לי מעין הרגשה של שייכות למקום הזה. הרגשה של גאווה לאומית. אני מתרגש כשמניפים את הדגל, ואני מתרגש כשמורידים אותו לחצי התורן.
כשאתה גדול אין לך את הטקסים של בית הספר, והשיעורים המיוחדים, והדיונים בכל חג ויום זכרון.
כשאתה גדול אין לך את הטקסים של הצבא, ואת החגיגיות והרשמיות שמלווה כל יום זכרון, וזה מוזר, כי האחריות היא עליך.
לזכור, להבין, לכבד. את אלה שבזכותם אתה פה היום. אסור לשכוח את זה אף פעם, ואסור לקבל כמובן מאליו את המדינה הקטנה הזאת.
יהי זכרם ברוך.

לפני כמה חודשים, כשפורסמו הקריקטורות של מוחמד בעיתון הדני, מספר קבלני שיפוצים ברחבי העולם עשו כסף לא רע בתיקון הנזקים של שריפת השגרירויות האירופאיות ברחבי העולם ושאר הנזק שנגרם.
התגובות ברשת לכל הסיפור הזה לא איחרו לבוא (נסו ללחוץ קליק ימי בכל מקום באתר :-), והם מלמדות קצת על ההבדלים בין האירופאים המנומסים לבין המוסלמים הקנאים לדתם באדיקות מטורפת. אלה שורפים, ואלה מקללים אותם באינטרנט. וואו. מרשים. עכשיו נראה מה הם יעשו, הא? הכנסנו להם!
בפרפקטיבה של היום, יום השואה , כל העניין הזה מקבל משנה תוקף לאור אוזלת ידו של העולם המערבי "הנאור" אל מול ההתפרעות משולחת הרסן של המוסלמים.
מה עוד צריך לקרות בעולם כדי שהסכנה הזאת תחלחל לתודעה הבינלאומית?
מפחיד לחשוב מה יקרה ביום פקודה אמיתי.

לא משנה באיזו שעה משעות היממה, או באיזה מצב צבירה אתה נמצא- שים גלגל"צ ותמיד, אבל תמיד תשמע שיר שכבר שמעת קודם. אף פעם לא משהו חדש. תמיד המיינסטרים המעצבן הזה.
בא לי להקיא.
רשימות ההשמעה המחורבנות שלהם הרסו את ההנאה ממוזיקה. לא יעזור כלום, אם אתה שומע את השיר הכי יפה בעולם בקצב של פעם בשעה, אחרי יום אחד הוא כבר יוצא מכל החורים.
השדרנים המתוכנתים שלהם שנשמעים אותו הדבר בדיוק, מדקלמים בקופצניות מעושה את דיווחי התנועה ואת שטיפת המוח נגד תאונות הדרכים. ומשמיעים שוב את אותו השיר ה"מדהים" ה"מגניב" של (רשימה חלקית ביותר): פורטיסחרוף משינה דייר סטרייטס רוני סופרסטאר אפרת גוש שירי מיימון אביב גפן פרנז פרדיננד מדונה איה כורם שלום חנוך עידן רייכל עברי לידר וכו' וכו' וכו'.
רק בשתי תוכניות בתחנה המזוויעה הזאת משמיעים מוזיקה חדשה ושונה, שפונה לזרם מאד מצומצם של אנשים, וגם אז רק פעם בשבוע בשעות המאוחרות של הלילה. שאף אחד לא ייחשף למשהו חדש ושונה חס וחלילה. שילמדו קצת מ- 88FM, מהתחנות האיזוריות. אפילו ברשת ג' מחדשים יותר מהם לעזאזל.
תחדשו קצת, תשנו קצת, תעניינו אותנו יותר. תפתיעו, תחליפו את כל הג'ינגלים ומוזיקת הרקע המעצבנת שלכם. תגידו לשדרנים שלכם לשתוק אם אין להם משהו חשוב / מעניין לומר / יש להם קשיים בהתבטאות.

או שפשוט אני אפסיק להקשיב לגלגל"צ, דווקא בגלל המוזיקה.

כבר הרבה זמן שלא כתבתי פה. לא יודע למה, פשוט לא יצא. יש לי די הרבה זמן פנוי (כולל בזמן העבודה) אבל משום מה לא הרגשתי צורך. כשניסיתי לחשוב על זה, שאלתי את עצמי אם הדברים השתפרו קצת ביני לבין עצמי, אבל המסקנה החד משמעית היא שלילית. בכל מקרה, עכשיו חזרתי לכאן.

יש לי חבר שעובד בצבא (מבחינתי עבור קצין לא קרבי בקבע הצבא הוא מקום עבודה לכל דבר) שאמר לי לא מזמן שהצבא עומד לפני מבצע בשטחים, שיתבצע בחודשים הקרובים. האמת שזה לא מפתיע ולא חשפתי כאן שום סוד גדול- אפשר לקרוא את זה בין השורות אם מתאמצים קצת. כל הפרשנויות והטורים המרכזיים בעיתונים הגדולים מדברים על ההתראות הגדלות מיום ליום ועל כך שאנחנו עומדים בפתחה של תקופה אלימה נוספת אחרי הרגיעה היחסית של השנה- שנתיים האחרונות.
כשרק התחלתי ללמוד בירושלים, האוטובוסים התפוצצו תדיר, וכל סירנה מקרית גרמה לי (ולעוד רבים מן הסתם) להידרך ולהאזין- אם היא תגווע לאיטה או שמא יצטרפו אליה סירנות מכל רחבי העיר במעין זעקה נוראית ומטרידה, בדרך לעוד פיגוע.
הסתובבתי היום במרכז העיר בשעות הצהריים. חיפשתי במשך חצי שעה חנייה ונדחקתי בחום ששטף את העיר בין לא מעט אנשים שנהנו מיום שישי שקט ושטוף שמש. עמדתי בפינת רחובות ההסתדרות ובן יהודה, ליד תחנת המוניות והסתכלתי מלמעלה על המדרחוב. המוני אנשים שטפו אותו, קנו, טיילו וחיו את החיים שלהם- מי ממהר לסיים את קניותיו לפני שבת, ומי יושב בשיא השלווה על קפה ועיתון של יום שישי.
עמדתי והסתכלתי ונזכרתי בזמנים רעים יותר. זמנים בהם ב"מדרחוב הרפאים" של אז לא עברו אפילו ההומלסים מפחד הפיגועים. זמנים שאף אחד לא מייחל לשובם. אוטובוסים עמוסי נוסעים חלפו כל הזמן (האוטובוסים בירושלים תמיד מלאים לעייפה משום מה, ולא משנה מה השעה ביום) ואני רק מקווה שהם תמיד ימשיכו לחלוף. שהאנשים בפנים יקטרו, יזיעו, יעמדו, יתעייפו, יתעצבנו. אבל רק שלא יתפוצצו. הלוואי.

ולכיוון קצת אחר (האם זה באמת כיוון אחר? לפי מה שמספרים לנו זה בדיוק אותו כיוון).
הכוכב החדש שמנצנץ מעל שמי איראן דואג לנו ללא מעט כותרות מאיימות נוספות: אורניום מועשר וחורף גרעיני, סנקציות בין לאומיות והרבה רעש וצלצולים. שלא לדבר על זה שהוא אחד היותר המכוערים שראיתי בחיי (יחסית לזמן המסך שהוא מקבל, בכל אופן).
אני טוען באוזני כל מי שמוכן לשמוע שמלחמת המפרץ השלישית בפתח, והפעם זה הולך להיות הדבר האמיתי (לצערי) ולא ההצגה של שנת 2003. אמריקה תתקוף וישראל תחטוף. אני מקווה שרק את הרקושטים הקטנים, ולא ייגרם נזק משמעותי, אבל אין לי ספק שזה יקרה.
וזה הרבה יותר קרוב ממה שנדמה לנו, או ממה שאנחנו רוצים לחשוב. אני לא רוצה להשמע כמו איזה נביא אפוקליפטי מטורף, והדבר האחרון שאני רוצה שיקרה הוא עוד מלחמה. זאת רק תחושת הבטן שלי כמובן. הלוואי שאתבדה.
אולי כדאי שאביא זוג מדי מילואים לירושלים, לכל מקרה שלא יבוא.
שבת שלום.

חברה שלי אומרת שאני צריך לראות פסיכולוג. היא טוענת שיש לי הרבה בעיות, הרבה נושאים לא פתורים בפנים, ושרק איש מקצוע יצליח לעזור לי.
מכל ריב וויכוח שלנו זאת פחות או יותר המסקנה. אני מודה, יש לי בעיות. כמו לכולם. אולי קצת יותר. בעיות תקשורת, עם סתם אנשים, ועם אנשים קרובים גם. עם ההורים שלי, איתה. אני לא יודע לשמור על קשר עם אנשים. אין לי שום קשר לאף אחד מהתיכון. אין לי כמעט חברים, ואלה שישנם הם בעיקר טלפוניים.
היא אומרת שאני תמיד חושב שאני צודק, והדרך שלי בלבד היא הנכונה. ואני לא מבין שזה לא ככה גם כשהדברים לא מסתדרים בדרך שלי. ואני חוטף מכה אחרי מכה, ולא לומד. לא מצליח לשנות את החשיבה שלי. את ההתנהגות שלי. אני לא מצליח לבד. אולי באמת רק עזרה מקצועית?

והיא תמיד כל כך צודקת. היא פשוט רואה הכל ויודעת הכל. מנתחת את הכל לפרטי פרטים, וברוב רובם של המקרים היא צודקת. היא טועה לפעמים, רק כשהיא ממש כועסת, ואז כשאני מנסה להסביר זה מלבה את הויכוח עוד יותר והיא כמובן לא מקשיבה. הרי "אני תמיד צודק" אז למה להתווכח. שני עקשנים מפגרים. רק שאני לא חושב שאני עקשן כזה גדול. אני מנסה להסביר לה איך אני רואה את הדברים מהצד שלי, אבל היא חושבת שאני מתרץ, וממציא ומתעקש שרק אני צודק תמיד. שהטיעונים שלי לא שווים כלום ושאי אפשר לנהל איתי שיחה. כי זה או שאני בטוח שאני צודק, או שאני פשוט שותק והיא מנהלת שיחה עם עצמה. ונמאס לה כבר מהשיחות המזויינות האלה.
בצדק. גם עלי הן כבר נמאסו. כל הזמן אותן שאלות מטרידות ונוקבות והולמות בראש. ואני שותק. שותק כי אני לא מסוגל להתמודד עם הלשון החדה שלה. עם הניתוחים המדוייקים שלה שחותכים כמו סכין בבשר. שותק כי אני לא יודע מה לומר. שותק כי אני בפנים מקווה שרק תסיים כבר עם כל העצבים והצעקות והגערות והתלונות והשאלות והתחינות ותעזוב אותי בשקט.
שותק כי אני לא רוצה להתמודד עם האמת. אני פחדן. אין לי אומץ. דברים שצריך הייתי לעשות ולומר מזמן לא נעשו, ולא נאמרו. אבל היא יודעת הכל. היא מרגישה הכל והיא רואה הכל והיא אומרת את הכל. כל הזמן.
היא אומרת שאני לא יודע לשמוח. שאני לא יודע להיות מאושר. שאני לא מסוגל סתם לצאת לרקוד, או סתם לשבת על כוס בירה ולקשקש על כלום. שאני שקוע בחרא שלי ולא רוצה לצאת. שאני סנוב שלא מוכן להשקיע בשיחה עם "סתם" אנשים שאני לא מעריך מספיק, או חושב שיהיה לי איזשהו קשר איתם בעתיד.

אני חושב שהיא כבר ממש שונאת אותי. אני חושב שהיא מקללת אותי המון. שהיא מקללת את עצמה. איך היא הרשתה לכל זה לקרות. ואיזה טיפשה היא הייתה כל הזמן הזה. ואני גם אומר את זה לעצמי כל הזמן.
אבל עכשיו אין יותר מדי מה לעשות. לשמור על שקט מדומה, ולתת לזמן לעבור. עד ההתפרצות הבאה. שבוע? יומיים? בטח בסופ"ש הקרוב מחכה לי עוד שיחה מהלב. ישר לבטן. עד שיקרה מה שצריך לקרות.
אני מגעיל את עצמי. היא כל כך צודקת. אני כזה דפוק. כזה גרוע. כזה נוראי. עלוב שכזה, חסר חברים, חסר חיים.
היא אומרת גם ששום דבר לא מעניין אותי. שאם דברים לא נעשים בדרך שלי, אז הם על הזין שלי. אם זה לא נוח לי, וזה לא מתאים, אז זה פשוט לא קורה. שלא אכפת לי מאף אחד. מי שישמע איזו מציאה גדולה אני. שאנשים עומדים בתור כדי להכיר אותי וכדי להיות חברים שלי.
היא שונאת את זה. היא בזה לאורח החיים שלי והיא לא מסוגלת לקבל אותו. האדישות שלי מטריפה אותה. העצלנות שלי. חוסר המוטיבציה שלי, וחוסר הרצון שלי להצליח ולהתקדם ולהתפתח. לעשות ולהכיר וליזום. להנות ולחיות. זה משגע אותה.
אבל אני לא יודע מה לעשות עם זה. כי ככה אני רגיל. כי זה מה שאני מכיר. כי הכל עבד פחות או יותר בסדר עד לא מזמן. כי למה לא לבחור בדרך הקלה כשאפשר? למה להקשות? אני יודע שיש לי הרבה מגרעות, ואני מודה ומכיר בהן ואפילו רוצה לשנות אותן. ואחת לחודש בערך אני מדמיין את עצמי כילד אחר. איך הייתי מתנהג אחרת אז. ואילו בחירות הייתי עושה אז, וכמה שהחיים שלי היו נראים אחרת לגמרי היום.
לא הייתי יושב פה ומתקתק מחשבות על המקלדת. הייתי מישהו אחר אולי. אחד כזה שמסוגל לדבר עם אנשים, ולחלוק עם הקרובים אליו את מה שעובר עליו. ולהתייעץ איתם בשעות צרה ומצוקה וצורך. וכשעצוב לו, וכשרע וקשה לו. ואולי גם לעזור להם כשהם צריכים. ולתת כתף לפעמים, ולהיות אוזן קשבת, ואולי אפילו לנסות לייעץ ולתרום. אולי סתם לשטוף את הבית כשאני חוזר הבייתה. אולי להרים טלפון לחבר מהעבר בתדירות של יותר מ"פעם בשנה ביום הולדת".
אולי.
אני לא יודע מה לעשות עם עצמי כל כך. יותר ויותר אני נוטה להאמין שרק עזרה מקצועית תוכל להוות איזשהו פתרון בשבילי. אני חייב שמישהו יעזור לי לארגן את המחשבות בראש. לגלות מה אני באמת רוצה, ולמה. ולמה אני מתנהג כמו שאני מתנהג, ואיך אפשר לשנות ולשפר את זה.
לגרום לי לראות דברים מזוויות אחרות, ולנסות להבין איך אנשים אחרים מרגישים כתוצאה מההתנהגות שלי. כי אמנם אין לי הרבה אנשים קרובים, אבל עדיין ישנם כמה בעולם הזה שעוד אכפת להם ממני.
אני מרגיש מותש. מרוקן מכוחות. טרוד במחשבות בלי סוף. חסר ביטחון. בלי כיוון. אני לא יכול להמשיך ככה לבד. זה לא ייגמר טוב. אסור לי לבזבז את התקופה הזאת בחיים שלי בדיכאון שלא נגמר.
אני חייב למצוא כיוון.


מי לעזאזל אמר שתקופת הלימודים זו התקופה הכי יפה בחיים שלך?
אם זאת התקופה הכי יפה, העתיד לא נראה כזה מבטיח הא?

חייב חופש. איך זה שכבר אין לי כח להמשך הסמסטר אחרי שבועיים וקצת? אין לי מושג. עייפות נפשית אני מניח. אני מרגיש שאני חייב קצת להתנתק ולברוח מכאן. אפילו סתם סופ"ש בבית יתקבל בברכה אחרי מספר שבועות רצופים בעיר הקודש. עוד לא הסתיימו 3 שבועות ראשונים ואני כבר מרגיש שאיבדתי כיוון בכל הקורסים.
הפטנט הזה של מועדי ב' במהלך הסמסטר לא מוצא חן בעיניי. ארבעה מבחנים עומדים לפניי במהלך סמסטר ב', ובזכות הראשון הקרב ובא איבדתי כל מגע עם הלימודים- הרצאות, תרגולים, תרגילים להגשה. אין מה לדבר, סטודנט למופת.
לדעת שאתה צריך לחזור על מבחן זה לא כזה נורא. אבל לדעת שאתה צריך לחזור על מבחן של קורס שאתה לוקח בפעם השנייה ברציפות זו מכה די רצינית. מכה לשכל. מכה לאגו.
מה, אני לא מסוגל לעבור קורס בפעם השנייה שאני לוקח אותו? אני כבר לא בשוק של שנה א' לעזאזל.
אבל יותר מכל, זו מכה לנפש. הנפש הפצועה, למודת הסבל והתסכול מהסיוט המתמשך הזה.
ממה שאמור להיות "התקופה הכי יפה בחיים שלי". אני מרגיש לאחרונה שמיטב שנותיי מתבזבזות לריק והחיים שלי לא מתקדמים לשום מקום. בשום מישור. באופן טבעי זה גורם לי לשקול כיוונים אחרים, להרהר אם הקמפוס בגבעת רם לא קצת גדול עלי.
שונא את ההרגשה הזאת. את המועקה במורד הגרון, את המחשבות שנודדות במקום להתמקד בקלסר המונח לפניי. אני מנסה להתרכז בכל הכח, מעלים פיתויים והסחות דעת, אבל כלום לא עובד.
אולי עשיתי טעות לפני שנתיים וחצי? אולי אני בכלל לא צריך להיות כאן? אין לי מוטיבציה. אין לי יותר כוחות.
חייב חופש.
הנחמה היחידה היא שסמסטר ב' הוא קצר וסימפטי יותר מקודמו. פורים, בחירות, פסח, עצמאות, שבועות, יום סטודנט, בין לבין מועדי ב' (חופש הכרחי ומאולץ) וקצת שבתות. וזהו. המסלול המהיר לתקופת מבחנים נוספת, תקופת מועדי ב' נוספת וקיץ קצר ומעצבן.
חייב חופש.

"עת השתחררתי הרופאים המליצו לי
ביקור חודשי בנמל התעופה
זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס גדול
ממריא דרך דמעה שקופה"

           מאיר אריאל


מה לא הייתי נותן עכשיו כדי לעלות על מטוס ולהתרחק מכאן לתקופה קצרה. שבועיים, אולי שלושה בעיר זרה. טיולים ארוכים ברגל, נופים לא מוכרים, שפה לא מובנת.
קצת מנוחה מהמירוץ המטורף הזה, מהסיוט הזה.
עד מתי תסכול?

היום קצת מנהלות.

1. מדריך יישור לימין של העברית וסימני הפיסוק בבלוגים של MSN (לכל מאותגרי גוגל).

2. הוספתי רשימת קישורים.

 

אז איך מיישרים לימין את הטקסט ומסדרים את סימני הפיסוק שיופיעו בהתאם לכוונות המשורר?

 

- בתחילת הכתיבה לוחצים על הכפתור <HTML> שמופיע בסרגל הכלים. אז יופיע בתיבת הטקסט הכיתוב הבא:

 <DIV></DIV> 

- מוסיפים לו 2 ערכים כך:

<DIV dir=rtl align=right></DIV> (הדגשתי רק כדי שזה יבלוט....)

 

וזהו. הטקסט מיושר לימין, וסימני הפסוק גם. לוחצים שוב על <HTML> וממשיכים לכתוב כרגיל.

אלה היו 60 שניות על יישור לימין.