רוצה לתרום?

כאילו לא מספיק שהקופאיות מנסות לדחוף לנו מבצעים שונים ומיותרים, לאחרונה החלו הקופאיות להתרים את הלקוחות. "אתה רוצה אולי לתרום למשפחות החטופים / נכים / חולי____ (השלם את המיותר). לא אני לא רוצה. לא באתי לסופר בשביל לתרום. באתי בשביל לקנות. לעצמי. מי שרוצה לתרום יודע לאן לפנות.

איזה חוצפה. ממש להדחף לתוך הארנק ברגע שהוא נפתח כדי לשלם על הקניה. מזכיר לי קבצנים שמטיילים בשוק ומנפנפים לך בפרצוף עם כוס מרשרשת כדי שתתן להם כמה גרושים להעביר את השבת.

יום שישי בשוק מחנה יהודה.

ואם כבר בשוק עסקינן, עושה רושם שמיום ליום שוק מחנה יהודה בירושלים עובר מעין אבולוציה מוזרה ובלתי טבעית. בכל ביקור שלי בשוק, יש פחות דוכנים ויותר מסעדות ובתי קפה מעוצבים.

זאת ממש תופעה מסתבר, ולא מעט אנשים באים לשבת על כוס אספרסו פלצנית ולהשקיף על העוברים ושבים מתוך המזגנים בעודם בולסים להנאתם.

געגועים לגשם

אני מתגעגע לגשם. לקור, לעננים. לימים אפורים ועצובים. לריח של אדמה רטובה, לעלים ירוקים וטריים שהרגע צצו, וחלזונות שנמרחים לאיטם על קירות בניינים. מתגעגע להתכרבלות כשבחוץ סופה, לריצה באמצע מבול, למרק שקית שמוכן תוך 2 דקות.

רוצה לברוח קצת. רוצה קצת ניתוק. רצון ששב ועולה כל הזמן ואף פעם אין זמן או כסף או בן זוג מתאים.

תפילות החלמה

לחבר קרוב רחוק. ולמרות זאת לא בקשר מאד קרוב. דפוק שכמותי. אבל אני מאמין ומקווה. יהיה טוב. זה לא מקרה קשה. הוא יעבור את זה. הבירה של אחרי עלי.

תמיהה

הרגשה מוזרה. אני מרגיש שאני נותן הכל. עושה כל מה שאני יכול. אוהב ודואג ועוזר. ולפעמים מקבל הרגשה שהכל סובב סביבה. העבודה, הבעיות, התחושות, הרצונות. אני מרגיש אוויר לפעמים. אפס התעניינות בי. אני לא רוצה לקבל ממנה דברים בחזרה. לא צריך את זה וזה לא חסר לי. אבל רבאק, אני מרגיש כמו זר אליה לפעמים. לא שואלת מיוזמתה כלום. כמעט ולא יודעת מה קורה בחיים שלי. כאילו כלום לא מעניין אותה חוץ מעצמה. וזה ממש מוזר. אז אוקיי, אני מבין שיש לה כרגע המון על הראש, לחץ של עבודה חדשה, דירה למצוא והרבה מאד דילמות לגבינו. אבל אי אפשר אפילו לשאול מה קורה איתי? איך הלך במועד ב' שהיה לפני חודשיים (41 ותודה ששאלת), מה אני רוצה לעשות? לפעמים היא זורקת שאם היה לה כסף היא הייתה קונה כרטיס בכיוון אחד ובורחת מהכל. ואני רוצה לצרוח – גם ממני? אחרי כל הצהרות האהבה שלך? איך???