מזמן לא כתבתי כאן.
החודשים חולפים וכבר חורף בירושלים. הקיץ נגמר, ואיתו תקופת המבחנים והמילואים הארוכים שעברו עלי.
אני והחברה כבר לא ביחד. ביוזמתה. היא לא מאמינה בקשר. לא מאמינה שזה יכול להצליח, וכך אני מוצא את עצמי שוב לבד. אחרי הרבה שיחות וניסיונות פשרה ושכנוע. קשה מאד, אבל כבר עברה תקופה ואני מרגיש קצת יותר טוב.
עדיין חושב עליה הרבה. מדי יום למען האמת. תוהה אם כבר יש לה מישהו חדש. אם היא סתם יוצאת, או שזה מישהו רציני. איך בעבודה שלה, איך בחיים.
מעניין אם היא עוד חושבת עלי לפעמים. אולי אפילו מצטערת שזה נגמר. אני מבחינתי מרגיש שניסיתי הכל. הצעתי לה את כולי בלי עטיפה. אמרתי לה בדיוק מה אני חושב על כל נושא.
אחרי שנפרדנו עוד נפגשנו. זה לא היה מאד חכם, אבל זה הרגיש נכון לאותו רגע. גם שמרנו על קשר טלפוני לתקופה מסויימת. אני החלטתי שככה אני לא יכול להמשיך את החיים שלי, ובשיחה האחרונה ביקשתי להפסיק את הקשר הזה. אמרתי לה שאני לא מסוגל להיות איתה בשום סוג של קשר שהוא לא מערכת יחסים מלאה ורצויה על ידי שנינו. אני לא מתכוון לחיות באשליה שאולי נחזור, ועם כל הצער שבדבר, אין לי רצון להיות בשבילה אוזן קשבת או לתת לה לבכות לי על הכתף כל פעם שקצת קשה לה. זה אני מוכן לעשות את זה יותר מהכל, אבל שזה יהיה הדדי. אני לא רוצה להיות הפסיכולוג מרחוק שלה. לא רוצה להית הידיד שלה. רוצה אותה- את כולה. ורוצה שהיא תרצה אותי. יותר מכל אני חושש בעצם -  עמוק בפנים - שאולי זאת אחת הסיבות לכך שנפרדנו. אולי היא בעצם לא כל כך רוצה אותי?
לעזאזל. האהבה ממנה הייתה כל כך חזקה עד הרגע האחרון שאני מסרב להאמין לזה. בוחר להקשיב לגרסה ה"רשמית" של דבריה. להשקפה הדתית שמרחיקה בינינו.
שטויות במיץ עגבניות. זה פשוט מטריף אותי. אין שום סיבה שנפרד בגלל זה. אנחנו הרבה יותר קרובים מהבחינה הזאת ממה שהיא חושבת, וכמה שאני לא ניסיתי להסביר לה את זה זה לא הצליח.
מה זה משנה עכשיו כבר? זה מאחורינו, עבר זמן, וכמו שאני מכיר אותה, היא כבר הספיקה לצאת עם לפחות שניים שלושה גברים. אני עוד שקוע בתוכה ולא יוזם כלום, אבל לה יש מנגנוני הגנה חזקים מאד ובשבילה אני בסך הכל עוד אחד ברשימה הענקית שלה. עוד מכתב בשקית הזכרונות מהאקסים.

אבל החיים ממשיכים. הם חייבים להמשך כמובן. שנה אחרונה לתואר התחילה, בשעה טובה ומוצלחת. עדיין סוגר חובות משנה שעברה ולאט לאט מנסה להכנס לאיזשהו מסלול, איזשהי שגרה יומיומית שתשאיר אותי שפוי ומתפקד. לא לתת לזמן לנזול לי מבין האצבעות. אני חושב שאני אחזור לכתוב כאן יותר. זה משפר את ההרגשה שלי, למרות שאין יותר מדי פידבק.

==
אגב פידבק, הייתי שמח לדעת אם יש מישהו שטורח עדיין לקרוא את הבלוג הזה בקביעות (יש חיה כזאת?) וטורח לחזור לכאן. אם כן הייתי שמח לראות איזה סימן חיים חד פעמי בדמות הערה. אני יודע שכולם היום עסוקים בפייסבוק המטופש הזה (אני טרם נפלתי קורבן למפלצת בזבוז הזמן הזאת) ובכל היה נחמד רק לדעת אם יש קונים לסחורה שלי.

==
ולאותם אי אלו קוראים עלומים שמוצאים את דרכם לכאן - אני חייב לשחרר המלצה חמה. בכבלים עלתה סדרה חדשה שנקראת "להוציא את הכלב". ראיתי רק את הפרק הראשון, אבל נהניתי מכל שנייה. כמו לראות סרט- צילום מעולה, משחק מצויין ופשוט סדרה שמצליחה לגעת. לעומתה, הסדרה "משמורת" בערוץ 2 נראית כמו הפקה חובבנית ולא מלוטשת שמישהו מיהר לסיים. חבל, נראה היה כאילו יש שם פוטנציאל. עד כאן ביקורת טלויזיה בגרוש להיום.
למי שלא מחובר לטלויזיה (כמוני) - אפשר להשיג את כל הפרקים באתר המצויין tvnetil.co.il, שם אנשים טובים מקליטים תוכניות ישראליות מהטלויזיה ומעלים לרשת לטובת הציבור (והכיס שלהם).

רוצה לתרום?

כאילו לא מספיק שהקופאיות מנסות לדחוף לנו מבצעים שונים ומיותרים, לאחרונה החלו הקופאיות להתרים את הלקוחות. "אתה רוצה אולי לתרום למשפחות החטופים / נכים / חולי____ (השלם את המיותר). לא אני לא רוצה. לא באתי לסופר בשביל לתרום. באתי בשביל לקנות. לעצמי. מי שרוצה לתרום יודע לאן לפנות.

איזה חוצפה. ממש להדחף לתוך הארנק ברגע שהוא נפתח כדי לשלם על הקניה. מזכיר לי קבצנים שמטיילים בשוק ומנפנפים לך בפרצוף עם כוס מרשרשת כדי שתתן להם כמה גרושים להעביר את השבת.

 

יום שישי בשוק מחנה יהודה.

ואם כבר בשוק עסקינן, עושה רושם שמיום ליום שוק מחנה יהודה בירושלים עובר מעין אבולוציה מוזרה ובלתי טבעית. בכל ביקור שלי בשוק, יש פחות דוכנים ויותר מסעדות ובתי קפה מעוצבים.

זאת ממש תופעה מסתבר, ולא מעט אנשים באים לשבת על כוס אספרסו פלצנית ולהשקיף על העוברים ושבים מתוך המזגנים בעודם בולסים להנאתם.

 

געגועים לגשם

אני מתגעגע לגשם. לקור, לעננים. לימים אפורים ועצובים. לריח של אדמה רטובה, לעלים ירוקים וטריים שהרגע צצו, וחלזונות שנמרחים לאיטם על קירות בניינים. מתגעגע להתכרבלות כשבחוץ סופה, לריצה באמצע מבול, למרק שקית שמוכן תוך 2 דקות.

רוצה לברוח קצת. רוצה קצת ניתוק. רצון ששב ועולה כל הזמן ואף פעם אין זמן או כסף או בן זוג מתאים.

 

תפילות החלמה

לחבר קרוב רחוק. ולמרות זאת לא בקשר מאד קרוב. דפוק שכמותי. אבל אני מאמין ומקווה. יהיה טוב. זה לא מקרה קשה. הוא יעבור את זה. הבירה של אחרי עלי.

 

תמיהה

הרגשה מוזרה. אני מרגיש שאני נותן הכל. עושה כל מה שאני יכול. אוהב ודואג ועוזר. ולפעמים מקבל הרגשה שהכל סובב סביבה. העבודה, הבעיות, התחושות, הרצונות. אני מרגיש אוויר לפעמים. אפס התעניינות בי. אני לא רוצה לקבל ממנה דברים בחזרה. לא צריך את זה וזה לא חסר לי. אבל רבאק, אני מרגיש כמו זר אליה לפעמים. לא שואלת מיוזמתה כלום. כמעט ולא יודעת מה קורה בחיים שלי. כאילו כלום לא מעניין אותה חוץ מעצמה. וזה ממש מוזר. אז אוקיי, אני מבין שיש לה כרגע המון על הראש, לחץ של עבודה חדשה, דירה למצוא והרבה מאד דילמות לגבינו. אבל אי אפשר אפילו לשאול מה קורה איתי? איך הלך במועד ב' שהיה לפני חודשיים (41 ותודה ששאלת), מה אני רוצה לעשות? לפעמים היא זורקת שאם היה לה כסף היא הייתה קונה כרטיס בכיוון אחד ובורחת מהכל. ואני רוצה לצרוח – גם ממני? אחרי כל הצהרות האהבה שלך? איך???

3 בלילה. אני צועד לאט לכיוון הדירה שלי. שקט מוחלט מסביב. השקט כל כך חזק שזה מדהים. מכיון שאני גר באיזור גבוה יחסית, תמיד שומעים את המכוניות מהכביש הראשי הסמוך שעובר בואדי. כל אמבולנס נשמע כמו שלושה, ורעש רקע תמידי מצוי בחדר שלי. אבל עכשיו שומעים רק את השקט.
הכל מסביב פורח ובאוויר יש ריחות משכרים. אני עייף וטרוד. גורר רגליים כבדות באמצע הכביש ומביט סביב. שלווה אבל בפנים בלבול.
חוזר ממנה. שוב שמעתי ממנה את מה שהיא מרגישה וחושבת. הביטחון העצמי שלה השתפר וזה טוב, אבל עכשיו היא רוצה לבחור מתוך עמדה של כוח ולא של צורך ואי ידיעה. היא רוצה לקבוע לעצמה את העתיד, את החיים- כמו שהיא רוצה. כמו שזה נראה, לי אין כל כך חלק בחיים האלה שלה. זה כל הזמן מטריד אותה. כל הזמן מתחת לפני השטח.
אנחנו שונים. אוהבים, מסתדרים, אבל שונים. כל אחד בא מרקע אחר, מדרך חיים שונה. אפשר לגשר? אולי. לא בטוח. אין לי מושג מה הולך לקרות, אבל הרגשת הכבדות מהשיחות האחרונות בהן עלה הנושא שבה ומציפה אותי. נפרדנו בחיבוק ונשיקה, אבל באווירה כבדה. אני כל כך אוהב אותה, וכל כך לא רוצה שזה ייגמר. לא רוצה להפרד. לא ככה. אבל היא מרגישה שהיא תקועה. לא מתקדמת לשום מקום. וזה מתסכל ומעציב אותה. אני כנראה לא יכול לתת לה את כל מה שהיא רוצה בשלב הזה וזה קשה. אני עדיין סטודנט, והיא כבר יוצאת לחיים האמיתיים.
המילים שלה כמו סכין שננעצת אצלי בלב. היא ממשיכה, ואני מרגיש את הסכין מסתובבת וחופרת. אני כבר חצי מקשיב עכשיו. הבטן שלי כואבת וקשה לי לשמור על ריכוז. אני מדמיין את עצמי חוזר מהאוניברסיטה כל ערב לחדר שלי, כמו כלב עזוב ובודד. רגע אחד אני רואה אותנו מטיילים בחו"ל, ולאחריו מבין שאנחנו לא בטוח נהיה ביחד עוד שבוע. זה מטריף אותי.
למחרת בבוקר היא מתקשרת ראשונה. שואלת מה העניינים, ומה שלומי אחרי השיחה. אני קצת קריר ועונה שלמרות שזה תמיד קשה לשמוע, לא שמעתי שום דבר חדש ואני בסדר. מנתקים. היא מתקשרת שוב לפני שהיא יוצאת לעבודה לספר לי משהו. על פני השטח העניינים כרגיל. עד הפעם הבאה.
בחיים האמיתיים יש שביתה של הסטודנטים כבר קרוב לחודש, הממשלה עומדת להתפרק ומילאן הביסה את מנצ'סטר יונייטד 0:3. אבל אותי כלום לא מעניין. אדיש לגמרי. קצת מיואש. אתמול קיבלתי עוד ציון נכשל לאוסף. מאכזב, למרות שידעתי שזה המחיר שמשלם מי שלא נכנס כל הסמסטר לקורס של 6 נקודות. לא רואה את הסוף של התואר הזה. אם אני לא רואה את הסוף של התואר, איך אני יכול לתכנן את החיים שלי עם מישהי? אבל אני רואה את עצמי איתה לעוד הרבה שנים. אני לא משתף אותה בקשיים שלי בלימודים, ובתסכול שלי. היא יודעת שקשה לי מאד, אבל אני חושב שהיא לא ממש יודעת איך להתמודד עם זה ואיך לנסות לעזור. זה לא ממש משנה. אני לא מחפש עזרה. גם לא רחמים. רק כוחות.
כוחות שאני נותן לכולם, אבל לא מצליח לאגור בעצמי.

וזה ממשיך. הרבה התפתחויות היו מאז אותה שיחה, וקשר שהולך ונבנה. רגשות שמזמן לא הרגשתי. התקרבנו מאד, נפשית ופיזית. אני חושב עליה הרבה, גם כשאני לידה ובעיקר כשלא.
לא יודע לאן זה יתפתח, ועמוק בפנים אני קצת חושש. חושש אבל מתמסר. מנסה לפחות, לתת כמה שיותר ממה שאני יכול להציע לבחורה המדהימה והמיוחדת הזאת, למערכת היחסים השבירה הזאת. מנסה ללכת בין הטיפות ולהתחשב בהרבה רגישויות ומצבים עדינים. לעדן את ההתנהגות וההתבטאויות שלי לידה. להחליק את החספוס שלא מוכר לה. היא באה מעולם אחר. לחלוטין לא חסרת ניסיון, אבל מחיים אחרים לגמרי.
וברקע עוד תקופה מלחיצה של מבחנים, ומחויבויות אקדמיות שונות ומשונות עם כל מה שמשתמע מזה. לחצי התקופה משפיעים על שנינו וזה לא פשוט בכלל. רוצה לבלות איתה כל דקה פנויה, לברוח רחוק מהעיר הזאת וזכרונותיה. לאוורר את הנפש ולא לדאוג לדבר. כמיהה לחופש ושמחה, רחוק מהשגרה.
לזמן לבד, איתה ביחד. להתמסר אליה.

לפעמים. לעיתים רחוקות מדי, יש רגעים שגורמים קצת אושר. התרגשות. קצת פרפרים בבטן. לוקחים אותך אחורה. מעלים זכרונות. של אהבות ישנות. של התרגשות ילדים.
השלג בירושלים בשבוע שעבר עשה לי את זה. השלג והיא.
טיול לילי, רומנטי וקפוא. בירושלים של שלג. עיר לבנה, שקטה וקסומה. הכל מסביב נקי. לבן. חגיגי. אנשים מטיילים עם חיוך ענק מרוח על הפנים. כמו ילדים בלונה פארק ענקי ומושלם.

והיא.

היא כל כך יפה. כל כך עדינה. עיניים מדברות. כאלה שאפשר לשקוע בהם. התנהלות אצילית ושקטה. מחבק אותה כל כך בטבעיות. גופה המשורטט ביד אמן כמה למגע, נענה מיד. מעביר יד בשערה. נושם אותה. יש משהו מיוחד במבט לתוך עיניים של אחר, ממרחק אפס. מרגיש את הבל נשימתה החם על פני. מחייך. היא מחזירה לי חיוך. החיוך שלה אמיתי, ומדהים. חושפת שיניים צחורות ועיניה בורקות.
עוצרים להשתטות בשלג. מדברים, צוחקים. הכל קולח ונעים כל כך. נינוח. בלי מחויבות. בלי לחצים. כל פשוט.
אמנם פשוט? בכלל לא. זה מסובך כל כך. ויש הבדלים ופערים לגשר עליהם. והייתה שיחה. מצידה. הופתעתי. התאכזבתי. נדהמתי. בעיקר הופתעתי. למרות שידעתי שזה מצב לא מוגדר שלא יכול להמשך זמן רב. רגע לפני היא חיבקה אותי כרגיל, ולאחריו שיחה. היא לא יודעת. היא לא בטוחה שזה מה שהיא רוצה. שזה נכון להמשיך ככה. שהיא לא בשלב בחיים של משחקים, אלא בחיפוש של קשר רציני יותר.
מה היא רוצה? מה אני רוצה? מאז השיחה לא מפסיק לחשוב על זה. עליה. למה לא לנסות? לפחות לברר את העניין, לראות אם יש חיבור אמיתי. התאמה. היא לא יוצאת לי מהראש, ואני יודע שהיא גם חושבת על זה בלי הפסקה.
מיליון שאלות. מה יקרה בפעם הבאה שנפגש? איך אפשר לשמור על קור רוח? איך לעזאזל אני אחזיק את עצמי מלגשת אליה, לחבק אותה חזק ולנשק אותה בעדינות? למה זה חייב להיות מסובך כל כך?

היא שאלה אותי פעם, לפני הכל, מתי כבר נמצא אהבה. עניתי לה שלדעתי לא צריך לחפש בכח. זה פשוט מוצא אותך. בלי שתשים לב בכלל.

איזה קטע.
שמתי לב שתמיד אני חוזר לכאן כשקשה. כבר קצת יותר משנה מאז שהתחלתי לכתוב לעצמי, ובטח זה זמן טוב לסיכומים והבטחות לשנה החדשה. אבל בעצם אולי לא?
פתאום יש לי הרגשה של דז'ה וו, וממש שלא בזין שלי לחזור על המנטרות המעצבנות האלה. אני לא בדיכאון אבל פשוט אין לי כוחות. יש לי מועדי ג' במקום כוחות והתחלות חדשות. אז במקום זה, הבה ואפצח לי במנטרות חיוביות לשיפור הביטחון העצמי ומצב הרוח.
הוראות הפעלה: לעמוד, לפרוש ידיים לצדדים, לחייך בכח חיוך גדול ולומר בקול רם-
איזה כיף! אני אוהב את הלימודים! אני אוהב את האוניברסיטה! אני אוהב את האנשים הנחמדים בקמפוס! אני אוהב את החיים! אני אוהב את התרגילים שלי! אני אוהב את המבחנים! אני אוהב את הקמפוס! אני אוהב את המדינה! אני אוהב את העולם! אני אוהב את כ-ו-ל-ם! אילו חיים נהדרים!

המשך הוראות הפעלה:
לצרוח בקולי קולות ולהוציא את כל העצבים. עכשיו לחזור ללמוד למבחן הקרוב.

עד מתי?

וידוי: אולי משתמעת מהכתוב למעלה נימה קלה של ציניות וזלזול (לאאא) אבל הדברים האלה עובדים. אני יודע שהם עובדים, ולמרות זאת מזלזל בהם ואף על פי כן עדיין זה עובד עליי כשאני מנסה את זה. אפילו עכשיו כשרק כתבתי את זה כאן זה שיפר לי את מצב הרוח והעלה לי חיוך טיפשי על הפרצוף. ואולי זה בגלל הבחורה היפה שישבה ודיברה איתי מקודם?

ועכשיו כבר יש לי חשק לאחל לעצמי לשנה החדשה:
שתהיה שנה טובה ומבורכת. שנה של שקט ושלום, שהדאגות הגדולות ביותר תהיינה לקראת מבחנים קרובים ולא לקראת מלחמה קרבה. שנה של התרגשות, של קצת שמחה. של מימוש והגשמה עצמית. שנה של החזרת האמונה העצמית. של החזרת היכולת האישית. שנה של התחדשות ושל שינויים מבורכים. שנה של חברים. שנה של אהבת אמת. שנה של התפתחות מקצועית ורגשית.
שנה טובה.

ואם משהו בטעות קרא את זה, ומקנא באיחולים שאיחלתי לעצמי, הוא מוזמן לפרגן לעצמו כמה. עלי.

לפעמים צריך סתם נשימות עמוקות. לקחת הפסקה, לעצום עיניים.
לנקות את הראש ממחשבות, מתהיות, מדאגות.
לנשום עמוק. לנסות להרגע. לא לחשוב על כלום. להרגיש את האנרגיות השליליות זורמות החוצה.
לאגור כוחות ולהמשיך הלאה.
להכנס לפוקוס, ולהגדיר מטרות ברורות. קצרות טווח. מיידיות. ברות ביצוע.
ולבצע.
אבל לפני זה, קצת נשימות עמוקות. ולהרגע.

לפני שנים לא מעטות, כשהייתי צעיר יותר, קראתי באיזה ספר על מישהו שבצפירת יום הזכרון תמיד חושב על קרובים שמתו. מאז זה לא עזב אותי, ובכל שנה אני נזכר בזה. נזכר בזה וחושב כמה זה נורא. על מה או מי אני צריך לחשוב?
ברקע גלי צה"ל. כמו בכל שנה, תוכנית עם שירי יום הזכרון בשידור ישיר מכיכר מלכי ישראל שהפכה לכיכר רבין. כיכר העצרות וההפגנות של ישראל.

הטקסים האלה תמיד ריגשו אותי ונתנו לי מעין הרגשה של שייכות למקום הזה. הרגשה של גאווה לאומית. אני מתרגש כשמניפים את הדגל, ואני מתרגש כשמורידים אותו לחצי התורן.
כשאתה גדול אין לך את הטקסים של בית הספר, והשיעורים המיוחדים, והדיונים בכל חג ויום זכרון.
כשאתה גדול אין לך את הטקסים של הצבא, ואת החגיגיות והרשמיות שמלווה כל יום זכרון, וזה מוזר, כי האחריות היא עליך.
לזכור, להבין, לכבד. את אלה שבזכותם אתה פה היום. אסור לשכוח את זה אף פעם, ואסור לקבל כמובן מאליו את המדינה הקטנה הזאת.
יהי זכרם ברוך.

חברה שלי אומרת שאני צריך לראות פסיכולוג. היא טוענת שיש לי הרבה בעיות, הרבה נושאים לא פתורים בפנים, ושרק איש מקצוע יצליח לעזור לי.
מכל ריב וויכוח שלנו זאת פחות או יותר המסקנה. אני מודה, יש לי בעיות. כמו לכולם. אולי קצת יותר. בעיות תקשורת, עם סתם אנשים, ועם אנשים קרובים גם. עם ההורים שלי, איתה. אני לא יודע לשמור על קשר עם אנשים. אין לי שום קשר לאף אחד מהתיכון. אין לי כמעט חברים, ואלה שישנם הם בעיקר טלפוניים.
היא אומרת שאני תמיד חושב שאני צודק, והדרך שלי בלבד היא הנכונה. ואני לא מבין שזה לא ככה גם כשהדברים לא מסתדרים בדרך שלי. ואני חוטף מכה אחרי מכה, ולא לומד. לא מצליח לשנות את החשיבה שלי. את ההתנהגות שלי. אני לא מצליח לבד. אולי באמת רק עזרה מקצועית?

והיא תמיד כל כך צודקת. היא פשוט רואה הכל ויודעת הכל. מנתחת את הכל לפרטי פרטים, וברוב רובם של המקרים היא צודקת. היא טועה לפעמים, רק כשהיא ממש כועסת, ואז כשאני מנסה להסביר זה מלבה את הויכוח עוד יותר והיא כמובן לא מקשיבה. הרי "אני תמיד צודק" אז למה להתווכח. שני עקשנים מפגרים. רק שאני לא חושב שאני עקשן כזה גדול. אני מנסה להסביר לה איך אני רואה את הדברים מהצד שלי, אבל היא חושבת שאני מתרץ, וממציא ומתעקש שרק אני צודק תמיד. שהטיעונים שלי לא שווים כלום ושאי אפשר לנהל איתי שיחה. כי זה או שאני בטוח שאני צודק, או שאני פשוט שותק והיא מנהלת שיחה עם עצמה. ונמאס לה כבר מהשיחות המזויינות האלה.
בצדק. גם עלי הן כבר נמאסו. כל הזמן אותן שאלות מטרידות ונוקבות והולמות בראש. ואני שותק. שותק כי אני לא מסוגל להתמודד עם הלשון החדה שלה. עם הניתוחים המדוייקים שלה שחותכים כמו סכין בבשר. שותק כי אני לא יודע מה לומר. שותק כי אני בפנים מקווה שרק תסיים כבר עם כל העצבים והצעקות והגערות והתלונות והשאלות והתחינות ותעזוב אותי בשקט.
שותק כי אני לא רוצה להתמודד עם האמת. אני פחדן. אין לי אומץ. דברים שצריך הייתי לעשות ולומר מזמן לא נעשו, ולא נאמרו. אבל היא יודעת הכל. היא מרגישה הכל והיא רואה הכל והיא אומרת את הכל. כל הזמן.
היא אומרת שאני לא יודע לשמוח. שאני לא יודע להיות מאושר. שאני לא מסוגל סתם לצאת לרקוד, או סתם לשבת על כוס בירה ולקשקש על כלום. שאני שקוע בחרא שלי ולא רוצה לצאת. שאני סנוב שלא מוכן להשקיע בשיחה עם "סתם" אנשים שאני לא מעריך מספיק, או חושב שיהיה לי איזשהו קשר איתם בעתיד.

אני חושב שהיא כבר ממש שונאת אותי. אני חושב שהיא מקללת אותי המון. שהיא מקללת את עצמה. איך היא הרשתה לכל זה לקרות. ואיזה טיפשה היא הייתה כל הזמן הזה. ואני גם אומר את זה לעצמי כל הזמן.
אבל עכשיו אין יותר מדי מה לעשות. לשמור על שקט מדומה, ולתת לזמן לעבור. עד ההתפרצות הבאה. שבוע? יומיים? בטח בסופ"ש הקרוב מחכה לי עוד שיחה מהלב. ישר לבטן. עד שיקרה מה שצריך לקרות.
אני מגעיל את עצמי. היא כל כך צודקת. אני כזה דפוק. כזה גרוע. כזה נוראי. עלוב שכזה, חסר חברים, חסר חיים.
היא אומרת גם ששום דבר לא מעניין אותי. שאם דברים לא נעשים בדרך שלי, אז הם על הזין שלי. אם זה לא נוח לי, וזה לא מתאים, אז זה פשוט לא קורה. שלא אכפת לי מאף אחד. מי שישמע איזו מציאה גדולה אני. שאנשים עומדים בתור כדי להכיר אותי וכדי להיות חברים שלי.
היא שונאת את זה. היא בזה לאורח החיים שלי והיא לא מסוגלת לקבל אותו. האדישות שלי מטריפה אותה. העצלנות שלי. חוסר המוטיבציה שלי, וחוסר הרצון שלי להצליח ולהתקדם ולהתפתח. לעשות ולהכיר וליזום. להנות ולחיות. זה משגע אותה.
אבל אני לא יודע מה לעשות עם זה. כי ככה אני רגיל. כי זה מה שאני מכיר. כי הכל עבד פחות או יותר בסדר עד לא מזמן. כי למה לא לבחור בדרך הקלה כשאפשר? למה להקשות? אני יודע שיש לי הרבה מגרעות, ואני מודה ומכיר בהן ואפילו רוצה לשנות אותן. ואחת לחודש בערך אני מדמיין את עצמי כילד אחר. איך הייתי מתנהג אחרת אז. ואילו בחירות הייתי עושה אז, וכמה שהחיים שלי היו נראים אחרת לגמרי היום.
לא הייתי יושב פה ומתקתק מחשבות על המקלדת. הייתי מישהו אחר אולי. אחד כזה שמסוגל לדבר עם אנשים, ולחלוק עם הקרובים אליו את מה שעובר עליו. ולהתייעץ איתם בשעות צרה ומצוקה וצורך. וכשעצוב לו, וכשרע וקשה לו. ואולי גם לעזור להם כשהם צריכים. ולתת כתף לפעמים, ולהיות אוזן קשבת, ואולי אפילו לנסות לייעץ ולתרום. אולי סתם לשטוף את הבית כשאני חוזר הבייתה. אולי להרים טלפון לחבר מהעבר בתדירות של יותר מ"פעם בשנה ביום הולדת".
אולי.
אני לא יודע מה לעשות עם עצמי כל כך. יותר ויותר אני נוטה להאמין שרק עזרה מקצועית תוכל להוות איזשהו פתרון בשבילי. אני חייב שמישהו יעזור לי לארגן את המחשבות בראש. לגלות מה אני באמת רוצה, ולמה. ולמה אני מתנהג כמו שאני מתנהג, ואיך אפשר לשנות ולשפר את זה.
לגרום לי לראות דברים מזוויות אחרות, ולנסות להבין איך אנשים אחרים מרגישים כתוצאה מההתנהגות שלי. כי אמנם אין לי הרבה אנשים קרובים, אבל עדיין ישנם כמה בעולם הזה שעוד אכפת להם ממני.
אני מרגיש מותש. מרוקן מכוחות. טרוד במחשבות בלי סוף. חסר ביטחון. בלי כיוון. אני לא יכול להמשיך ככה לבד. זה לא ייגמר טוב. אסור לי לבזבז את התקופה הזאת בחיים שלי בדיכאון שלא נגמר.
אני חייב למצוא כיוון.


מי לעזאזל אמר שתקופת הלימודים זו התקופה הכי יפה בחיים שלך?
אם זאת התקופה הכי יפה, העתיד לא נראה כזה מבטיח הא?

חייב חופש. איך זה שכבר אין לי כח להמשך הסמסטר אחרי שבועיים וקצת? אין לי מושג. עייפות נפשית אני מניח. אני מרגיש שאני חייב קצת להתנתק ולברוח מכאן. אפילו סתם סופ"ש בבית יתקבל בברכה אחרי מספר שבועות רצופים בעיר הקודש. עוד לא הסתיימו 3 שבועות ראשונים ואני כבר מרגיש שאיבדתי כיוון בכל הקורסים.
הפטנט הזה של מועדי ב' במהלך הסמסטר לא מוצא חן בעיניי. ארבעה מבחנים עומדים לפניי במהלך סמסטר ב', ובזכות הראשון הקרב ובא איבדתי כל מגע עם הלימודים- הרצאות, תרגולים, תרגילים להגשה. אין מה לדבר, סטודנט למופת.
לדעת שאתה צריך לחזור על מבחן זה לא כזה נורא. אבל לדעת שאתה צריך לחזור על מבחן של קורס שאתה לוקח בפעם השנייה ברציפות זו מכה די רצינית. מכה לשכל. מכה לאגו.
מה, אני לא מסוגל לעבור קורס בפעם השנייה שאני לוקח אותו? אני כבר לא בשוק של שנה א' לעזאזל.
אבל יותר מכל, זו מכה לנפש. הנפש הפצועה, למודת הסבל והתסכול מהסיוט המתמשך הזה.
ממה שאמור להיות "התקופה הכי יפה בחיים שלי". אני מרגיש לאחרונה שמיטב שנותיי מתבזבזות לריק והחיים שלי לא מתקדמים לשום מקום. בשום מישור. באופן טבעי זה גורם לי לשקול כיוונים אחרים, להרהר אם הקמפוס בגבעת רם לא קצת גדול עלי.
שונא את ההרגשה הזאת. את המועקה במורד הגרון, את המחשבות שנודדות במקום להתמקד בקלסר המונח לפניי. אני מנסה להתרכז בכל הכח, מעלים פיתויים והסחות דעת, אבל כלום לא עובד.
אולי עשיתי טעות לפני שנתיים וחצי? אולי אני בכלל לא צריך להיות כאן? אין לי מוטיבציה. אין לי יותר כוחות.
חייב חופש.
הנחמה היחידה היא שסמסטר ב' הוא קצר וסימפטי יותר מקודמו. פורים, בחירות, פסח, עצמאות, שבועות, יום סטודנט, בין לבין מועדי ב' (חופש הכרחי ומאולץ) וקצת שבתות. וזהו. המסלול המהיר לתקופת מבחנים נוספת, תקופת מועדי ב' נוספת וקיץ קצר ומעצבן.
חייב חופש.

בפעם השלישית השנה כמעט ירד שלג בירושלים.
אחד היתרונות הלא רבים שיש לעיר הזאת, וגם הוא מגיע פעם בשנתיים במקרה הטוב.
מה כבר ביקשנו? יום חופש יוצא דופן? אשליה קצרה של חו"ל? שלטון לא מושחת?
סך הכל קצת מהלבן- הלבן הנדיר הזה. שיחזיר לעיר הזאת קצת מהקדושה שהיא נהגה להתהדר בה. העיר הזאת ששקעה מתחת לשכבות של לכלוך וזוהמה שמתגלגלת ברחובות.
עיר הקודש.






בחורף 2003 היה כאן קצת שלג, והתמונה הזאת מאז:

צמד המילים השנואות עלי ביותר מאז שהתחלתי את החוויה האקדמית שלי. שוב זה מגיע, הלחץ, ההיסטריה, הדאגה. הרגשת המועקה במורד הגרון. הידיעה שזה לא נגמר עד ה-28 בפברואר במקרה הטוב.
במקרה הרע זה יגמר עמוק לתוך הקיץ.
לא שוב. השנה אני לא חוזר על הטעות הזאת בפעם השלישית. נותן את הכל , גם במחיר של אני לא יודע מה. שינה, חברים , אוכל, בריאות.
לעזאזל,
לאן הגעתי?
הפעם אני אראה לכולם שאני מסוגל. שאני לא פחות טוב ואפילו יותר. כי אני רוצה. ואני יכול. ואני אצליח.

אחת לכמה ימים אני מקבל עוד מצגת במייל.
יש מצגות שמנסות להצחיק אותך. יש כאלה שמנסות לרגש. יש כאלה שרוצות לאתגר, להזהיר או לשעשע אותך. ויש שמנסות להפחיד או לסקרן . בכנות- הרוב סתם משעממות וגוזלות זמן חיים יקר. אבל מדי פעם, יש את אלה שזורקות אותך לקצה השני של העולם באמצעות אוסף של תמונות מדהימות שנראות כאילו צוירו ביד אמן.
המושקעות ביניהן מכילות פס קול, וככה אתה מרגיש בסרט טבע בן 2 דקות סתם ככה באמצע היום.

החיים בתוך מצגת הרבה יותר טובים.
נופים מדהימים, אנשים פוטוגניים, צבעים חזקים. הכל מאד סטרילי. אתה לא שומע רעש, לא מריח עשן מכוניות, לא נרטב באמצע סופה ולא מתעייף מהמסע.
הכל מושלם. דמיין לעצמך שאתה שרוע על חוף ים: חול לבן, מי טורקיז צלולים יותר ממים מינרלים, עצי דקל מסביב. או אולי נושם אויר פסגות צלול, או הולך לאיבוד באחוזה של איל נפט עשיר מנסיכות קיקיונית.
אני מסתכל על התמונות ולא נזכר בטיול הגדול שלי של אחרי הצבא.
ב- 26 שנים הספקתי לצאת מגבולות סיר הלחץ הישראלי 4 פעמים בלבד.
הפעם הראשונה היתה באדיבות צבא ההגנה לישראל, שדאג לי לאירוח 5 כוכבים במכולת מטען (כן, כמו אלה שיש בנמל) שהוסבה לסוויטה מפוארת היכולה להכיל בו זמנית 6 מיטות (דופלקס כמובן), 6 ארוניות ציוד ו-0 חיילים מאושרים (כולם בשמירות/ תורנויות/ הקפצות). האירוח היה בכפר נופש דה - לוקס המכונה "מוצב" בשפת האורחים, (אבל אל תחפשו כאלה בקלאב-מד זה עדיין לא הגיע לשם) שנבנה בזמנו בריביירה המזרח- תיכונית לבנון. על ההפעלות היו אחראים צוותי הבידור של החיזבאללה שדאגו להקפיץ אותנו כל יום אחר הצהריים. ולפעמים גם בלילות. ובבקרים. אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת.
ב-3 הפעמים האחרות נאלצתי לטוס כדי לצרוך את החופש שלי, שכלל מסעות בג'ונגל העירוני של 2 מבירות אירופה המערבית. לא שסבלתי חלילה, אבל לא "אגרתי כוחות" בדיוטי פרי, ולא "מילאתי מצברים" במוזיאונים ובקתדרלות. לא "חיפשתי את עצמי" ברכבת התחתית ולא "מצאתי את האמת הפנימית" שלי במרכזי קניות בני 8 קומות.
אבל בעיקר, לא נחתי. חזרתי מותש להמשכה של תקופת לימודים ארוכה ומפרכת, ועד היום, כשאני יושב ובוהה בעוד מצגת שכזו, חולם בהקיץ על עצמי שם, אני תוהה אם לא טעיתי כשבחרתי כך ולא אחרת. אני תוהה אם יהיה לי אי פעם את הזמן הזה לעצמי, עם עצמי. לצאת למסע ארוך, לבד, בלי כיוון מוגדר. להתנתק לחלוטין מהסביבה, ולהתקלף מכל שכבות ההגנה שלי.

עריכה:
טוב, אני מוכרח לציין שניסיתי, אבל אני לא מצליח לקשר אל התמונות שרציתי מתוך המצגות על קנדה ועל הודו. הוספתי אותם בקטן- הימנית מתוך קנדה והשמאלית מהודו.

אוטוטו.
הזמן עובר, מחליק לך בין הידיים. עוד שנה נגמרת ואתה מסתכל על עצמך במין ריקנות כזאת של כלום. מה עשית השנה? לאן התקדמת בחיים שלך? מה השגת? כמה V -ים סימנת על רשימת המטלות של החיים שלך לעזאזל?
עוד שנה נגמרת, ואתה כבר בן 26. עוד מעט. פלוס מינוס חודש וחצי. לאן ממשיכים מכאן? אתה עדיין לא בטוח שזה מה שאתה רוצה לעשות כשתהיה גדול? אחרי כמעט שנתיים וחצי של לימודים?
מה תעשה אם כן? תעזוב הכל? תתחיל מחדש במקום אחר? לעזאזל איתך. לעזאזל עם כולם. למה הכל הולך כל כך קשה תמיד? מה עשיתי רע ולמי, כשקיבלתי את ההחלטה לבחור בכיוון הזה בחיים שלי?
עד אז הכל הסתדר כמו שצריך, כמו שחינכו אותי לרצות שיסתדר, כמו שציפו ממני. כמו שאני מאמין שבסך הכל רציתי.
קיבלתי את כל האפשרויות לבחור. את כל התמיכה שיש. ובמקום להסתער על ההזדמנות הזאת בשתי ידיים אני ממסמס את הזמן ואת החיים שלי.
החיים שלי.
מה קורה באמת עם החיים שלי? למה אני נותן להם להוביל אותי במקום שאני אוביל, ואחליט בשביל עצמי? ואהיה שלם עם החלטותיי?
ועדיין אין לעצמי תשובות.